תפיסת הביטחון הלאומי

הקדמה

בשנת השבעים להיווסדה, ישראל היא מדינה משגשגת, הנהנית מעוצמה צבאית, כלכלית ומדינית של ממש. בליבו של איזור רוגש ובלתי יציב, שידע בשנים האחרונות תהפוכות שפירקו מדינות, הפילו משטרים, מחקו גבולות בני יותר ממאה שנה, עלו במאות אלפי קורבנות ועקרו מיליונים מבתיהם, אזרחי ישראל נהנים מרמה נאותה של ביטחון כללי ואישי, מרמת חיים גבוהה ומחירותו של משטר דמוקרטי יציב. יחד עם זאת מערכות השלטון הישראלי מיושנות, נגועות בשחיתות ואיבדו את יכולתן להתמודד עם אתגרי המאה ה-21 הן בנושאים אזרחיים והן בנושאי הביטחון הלאומי. האתגרים הפנימיים והחיצוניים העומדים בפנינו הם רבים, ומחייבים איזון נכון בין חשיבה ארוכת טווח ופעולה יומיומית.
לתפיסת הביטחון של ישראל יש אבני יסוד, הנובעות ממצבה במזרח התיכון ובעולם ומאופייה: משטר דמוקרטי, המשקף את רבדי החברה השונים במדינה שיש בה עירוב של דתות ותרבויות; מדינת רווחה הדוגלת בכלכלת שוק; וישות מדינית קטנה יחסית, השומרת על יכולת להגנה עצמית בצד דגש על בריתות בינלאומיות וצורך בלגיטימציה מירבית לפעולותיה.
לתפיסת הביטחון יש גם עקרונות שאופיים גמיש ומשתנה, ויש לדון בהם ולעדכן אותם אחת לכמה שנים. זאת בשל אופיו הבלתי יציב של האיזור, השתנותם של האיומים הביטחוניים ופני המלחמה, שינויים במרכזי הכובד העולמיים שמהירותם הולכת וגדלה, התקדמות טכנולוגית עולמית שישראל היא אחת מן המובילות שלה, והשתנות אופייה ופנייה של החברה הישראלית.
יש להדגיש כי תפיסת הביטחון הלאומי אינה בגדר "לוחות הברית", או מדריך טכני. היא מעשית באופייה, וכל סעיף בה אמור להיות מסגרת מחשבתית ליישום בבניין והפעלת האמצעים השונים להשגת יעדי הביטחון. ואולם חלק בלתי נפרד ממנה הוא השיח שהיא מעוררת בין כל הדרגים, תוך היזון חוזר בין מדרג המדיני לדרגי הביצוע השונים. היא מעין פנס המאיר את הדיון והעשייה, ומצפן המכוון אותם; ואולם לא דיון שכזה תימצא העשייה חסרה, וההחלטות בבניין הכוח והפעלתו עלולות שלא להיות מיטביות. 
יכולת ההשתנות וההסתגלות היא מאפיין מובהק של החברה הישראלית, וצריכה להיות אבן יסוד בעיצוב תפיסת הביטחון הלאומי שלה. לכן גם יש לעדכן את תפיסת הביטחון הלאומי אחת לכמה שנים, בצד השמירה על אבני היסוד שבבסיסה.



אבני היסוד

1. עליונותה הצבאית של ישראל ושימור ביטחונה נשענים על ארבע רגליים: מעשה מדיני, עוצמה כלכלית מבוססת חדשנות, לכידות חברתית ואיתנות דמוקרטית.
2. ישראל היא מדינה שוחרת שלום, ואינה שואפת לסיים את הסכסוך עם אוייביה ולהשיג הסכמה לקיומה כמדינה יהודית ריבונית בדרך של הכרעה צבאית, אלא בהסכמים מדיניים.
3. ישראל שואפת לקבוע את גבולותיה באופן השומר על ביטחונה, מוכר על ידי הקהילה הבינלאומית ומתיישב עם הגדרתה העצמית כמדינה יהודית ודמוקרטית.
4. ישראל לא תיזום מלחמה שמטרתה הרחבת גבולותיה.
5. ישראל תומכת בדמוקרטיה בעולם, ומאמינה כי משטרים דמוקרטיים הם מטבעם שוחרי שלום ושגשוג. ישראל תתמוך מדינית בכל מאמץ עולמי להעמקת הדמוקרטיה וזכויות האדם.
6. ישראל אינה מתערבת באופיו וזהותו של המשטר בישות שכנה, ואינה מפעילה את כוחה כדי לשנות אותו, גם אם מדובר בשלטון עוין לישראל. היוצא מן הכלל הוא ארגון טרור, שאינו יכול להיות בגדר שלטון לגיטימי, גם אם יש בידיו שליטה דה-פקטו בשטח.
7. ישראל תפעל להעצמת הבריתות האסטרטגיות שלה ובראשן הברית עם ארה"ב, ותטפח שותפויות של אינטרסים באיזור ומחוצה לו.
8. ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי. תמיכה והזדהות של יהדות העולם בישראל היא חלק חשוב בביטחון המדינה, ובה בעת תפקידה של ישראל הוא לדאוג לקיום, שגשוג וביטחון ליהדות התפוצות.
9. על ישראל להיות מסוגלת להגן על עצמה בכל זמן אל מול האיומים נגדה, בכוחות עצמה. לשם כך, עליה לשמר יתרון צבאי מובהק ומכריע על כל איום סמוך לגבולה, ולסיים כל מערכה בניצחון אופרטיבי ברור, הפותח פתח להסדרה יציבה לאחריו.
10. ישראל היא מדינה שפניה אל העולם, כלכלתה טכנולוגית ומוטת ייצוא ויש לה בני ברית מובהקים מעבר לים. לגיטימציה בינלאומית ושימור מעמדנו בין האומות הם יסודות מנחים בעיצוב הפעולה הביטחונית.


העולם והמזרח התיכון

בפתח העשור השלישי למאה ה-21 העולם המדיני והכלכלי מתאפיין, יותר מכל, בדעיכתם של הגורמים המסדרים שעיצבו את פניה של המאה ה-20: המעצמות הגדולות, שמדינות רבות בעולם "הסתדרו" על פי הזדהותן עם אחת מהן, נשארו מעצמות אך אינן דומיננטיות עוד באופן מוחלט כבעבר. העולם הדו-קוטבי שנוצר אחרי מלחמת העולם השנייה, וההגמוניה האמריקנית מקריסתה של ברית המועצות ועד לאמצע העשור שעבר, הוחלפו בעולם רב-קוטבי, גלובלי מחד ומונע מתחושות של ניכור, שבטיות והסתגרות מאידך. עוצמתם של ארגונים בינלאומיים ושל הסכמים בין מדינות נחלשה, ומנגד חלה עליה משמעותית בכוחם של יחידים ושל ארגונים שאינם מדינות, כדוגמת חברות מסחריות רב לאומיות.
המאפיין המשמעותי של השנים האחרונות, בעולם ובאיזור, הוא שינויים מהירים וחוסר יציבות. בעשור האחרון נפלו במזרח התיכון משטרים, וישויות שנדמו כמדינות לאום יציבות ספגו זעזועים, הצטמצמו בשטחן ואף התפרקו למעשה לאיזורי שליטה שונים. גם באירופה, שנדמתה כיציבה לאחר הזעזוע הגדול של התפרקות ברית המועצות, אירעו סכסוכי גבול, פלישות, סיפוחי שטחים בכוח וצמיחת איומים על עצם קיומם של מבנים מדינתיים ותיקים. באופן דומה, עומדת היום בסימן שאלה גם תקפותן של בריתות בין מדינות, כדוגמת האיחוד האירופי וברית נאט"ו.
גלי ההגירה הגדולים, שהניעו מיליונים מן העולם העני לעשיר, מאיימים על הסדר הקיים ברבות ממדינות המערב, ועוררו בציבור שלהן התנגדות פנימית, מלובה באכזבה מתוצאותיה של הגלובליזציה, הנתפסת כמי שהיטיבה עם מעטים וחזקים ופגעה ברבים וחזקים פחות. התנגדות זו מעצימה עוד יותר את הלחץ על מודלים של בריתות ועל הקונצנזוס על ערכיו של העולם הליברלי. במקביל, עולה עוצמתן הכלכלית של מדינות, ובראשן סין והודו, המייצרות שיווי משקל גלובלי חדש בתחומי הייצור והסחר.
במצב זה הפך העולם מדו-קוטבי (ואחר כך חד-קוטבי, עם הגמוניה אמריקנית בלתי מעורערת מאמצע שנות השמונים ועד לאמצע העשור שעבר) לרב-קוטבי. הבריתות הישנות, שחלקן לפחות נתפס כמבוסס על ערכים משותפים ואידיאולוגיות, פינו את מקומן לקואליציות אד-הוק. יחסי החוץ ושיתוף הפעולה הביטחוני הם היום כמעט עניין של אינטרס מזדמן, עם בני ברית מתחלפים העשויים להיות שותפים ויריבים בה בעת. כך אנו חוזים באירועים שנחשבו לפני זמן קצר כבלתי מתקבלים על הדעת, כמו מהלך בחסות רוסית להסדרה בסוריה, בו משתתפות איראן השיעית וטורקיה הנשלטת על ידי תפיסת האחים המוסלמים הסונית.
כל זה נכון במיוחד, כמובן, במזרח התיכון, שטרם חווה את סופה של הטלטלה שהחלה ב-2011, ובחלקים נרחבים בתוכו – עיראק, סוריה, לוב, תימן – מתחוללים עדיין מאבקי שליטה ומלחמות אזרחים. בכל אחד מעימותים אלה מעורבים גורמים זרים מן האיזור ומהעולם. בתוך כך חווינו את צמיחתו של האסלאם הסוני הרדיקלי לכדי ישות שהחזיקה בידה, לזמן קצר, שטח הגדול פי כמה מישראל, והצטמצמה כמעט באותה מהירות אל מול לחצה של קואליציה בינלאומית. רוסיה חזרה לנוכחות פיסית באיזור, משמעותית ומפורשת בהרבה משהייתה בימי המלחמה הקרה. וכל העת נמשכת ומתעצמת פעולה גלויה של איראן כגורם מתסיס, המנסה לבסס ציר שיעי-רדיקלי מתימן דרך עיראק וסוריה ועד לבנון, ותומך אף באוייב סוני של ישראל כדוגמת חמאס. כמעט כל גורם איזורי משתמש לצרכיו בארגונים מקומיים העושים את מלאכתו האסטרטגית, כדוגמת חיזבאללה, החות'ים בתימן והמיליציות השיעיות שמקימה איראן.
אל מול תמונה מורכבת זו ניצבת ישראל בפני הכרעה, בתחום שבו מיעטה ההנהגה לעסוק בימים שבהן הקיפו אותנו מדינות אוייב עוינות: מקומה של ישראל במזרח התיכון, היחסים בינה לבין מדינות שיש להן אינטרסים משותפים איתה, ובראשם שמירת היציבות ושרידות המשטר, ונכונותה לקחת חלק באירועים האיזוריים ולהיות שחקן של ממש בעיצוב המרחב. לא מדובר עוד ב"ברית פריפריות" מהסוג עליו חלם בן-גוריון בשנות החמישים יחד עם מדינות לא ערביות חזקות באיזור, אלא במקומה של ישראל, על עוצמתה הצבאית, הכלכלית והמדינית, כשחקן של ממש במשחק המסובך של הסדרים, בריתות אד-הוק והשפעה באיזור כולו.
המאבק האיזורי הגדול הוא בין ישויות סוניות שואפות יציבות לבין הציר השיעי הרדיקלי שמובילה איראן מחד, והכאוס של הטרור הסוני הקיצוני מאידך. ברור מאוד למי יש כאן אינטרס משותף עם ישראל; מסיבות שונות, ובראשן חוסר ההכרעה לגבי עתיד הסכסוך הישראלי-פלסטיני, לא קבעה ישראל את הצורך לממש אותו כאינטרס מובהק לשמירת ביטחונה.
ההכרעה לגבי עתיד השטחים היא בראש וראשונה ישראלית-פנימית, ונוגעת להגדרה הבסיסית ביותר של מהותה של ישראל. במצב שבו הלא-יהודים מהווים 40% מהאוכלוסייה שבה שולטת ישראל בפועל (ללא עזה), אין עוד אפשרות לחמוק מהכרעה לגבי יכולתה של ישראל להישאר יהודית ודמוקרטית, בהתאם לחזון האבות המייסדים. ואולם היא קשורה, הן בהיבט העקרוני והן באפשרות ליישום מעשי, בקשר בל יינתק עם הצורך להיות גורם משפיע ומעורב בעיצוב המרחב שסביבנו: בלי קביעת מקומה של ישראל במזרח התיכון לא ייתכן הסדר בשאלה הפלסטינית, ובלי הסדר שכזה לא יהיה ביטוי לאינטרס המשותף לנו ולגורמים שואפי היציבות באיזור. 

11. היחסים עם ארה"ב הם משענת אסטרטגית ראשונה במעלה לישראל, ושיקול מרכזי בפעולתה המדינית והצבאית. ייתכנו חילוקי דעות עם הממשל בוושינגטון ואף פעולה בניגוד לדעתו, אבל הם יתבררו מתוך כבוד הדדי, והערכה לחשיבותה של התמיכה האמריקנית ולערכים המשותפים לשתי המדינות.
12. ישראל תהיה שותפה בעיצובו של המזרח התיכון כדי לשמר את האינטרסים שלה. לשם כך, על ישראל לכונן בריתות ושיתופי פעולה רחבים ככל האפשר עם גורמים שואפי יציבות באיזור, החולקים את השקפתה לגבי סכנות אסטרטגיות ואיומים איזוריים. מזרח תיכון משגשג כלכלית ויציב משטרית יהיה גם נוח יותר להפגת העוינות כלפי ישראל.
13. ישראל תנהל מדיניות מאוזנת, שבצד אבן הראשה של הברית האסטרטגית עם ארה"ב מכירה בצורך לפנות אל העולם כולו, ולפתח יחסים עם מדינות וגופים בינלאומיים רבים ככל האפשר, על בסיס של ערכים משותפים ואינטרסים חופפים.
14. ישראל מכירה בכך שלמעצמות עולמיות יש אינטרסים במזרח התיכון, ותפעל מדינית כדי לשלב אותם ככל האפשר באינטרסים שלה. בצד זאת, היא שומרת לעצמה חופש פעולה להגנה על האינטרסים החיוניים שלה ועל תושביה, תוך פעולה מדינית ותכנון קפדני במטרה למנוע חיכוך עם כוחות מעצמתיים באיזור.
15. לישראל, כמדינת העם היהודי, מחויבות היסטורית לפעול כמיטב יכולתה למניעת רצח עם ופשעים נגד האנושות.
16. שלילת קיומה של ישראל והחרם לסוגיו הם איום על יכולתה לשגשג ולפעול. הפעולה כנגדם תהיה מקיפה ומשולבת.
17. ישראל תנהל דיפלומטיה ציבורית מותאמת לאמצעי התקשורת העדכניים ביותר, ותפנה לא רק לממשלות אלא גם לציבור על כל גווניו במדינות העולם, בעודה שומרת על פתיחות, שקיפות וכבוד כלפי עמדתן של מדינות זרות. באמצעים אלה ואחרים תציג ישראל את צדקת עמדתה, את פניה כמדינה מתקדמת ודמוקרטית ואת החברה המגוונת והפתוחה שלה.
18. לצורך מימושו של פרק זה יעודכן ויחוזק משרד החוץ, תוך ביטול משרדי ממשלה מיותרים שנגסו בסמכויותיו וכפילות תפקידים בתוך הממשלה. משרד החוץ יהיה שותף מלא להחלטות המדיניות ולביצוען, ויוביל את מאמצי הדיפלומטיה הציבורית אל מול מדינות האיזור והעולם. המטה לביטחון לאומי ירכז ויתכלל את עבודת המטה בין משרדי הממשלה השונים.



ישראל והעם היהודי בתפוצות

מהגדרתה של ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, נגזרת גם מערכת היחסים בינה לבין יהדות העולם, על פי עקרון היסוד של האחריות ההדדית בין ישראל ליהדות התפוצות. ואולם מערכת יחסים זו, שבעשורי המדינה הראשונים נדמה היה שטבעה ברור לכל, היא היום מורכבת מבעבר.
בעולם חיים היום כ-14.5 מיליון יהודים, קצת פחות ממחציתם בישראל. כ-70 אחוזים מיהודי התפוצות חיים בארה"ב. זוהי קהילה גדולה ומשגשגת, שלתמיכתה הבלתי מסוייגת בישראל נודעה לאורך ההיסטוריה חשיבות מדינית, ביטחונית וכלכלית עצומה. בצד שותפות האינטרסים והערכים, היא מהווה את הבסיס לברית האסטרטגית עם ארה"ב, שהיא יסוד ראשוני בביטחון ישראל.
ואולם לישראל אסור להניח שתמיכה זו מובנת מאליה ושמורה לה לעד. אין להסתיר שלחלק גדול מיהדות ארה"ב – ובמידה פחותה יתר גם ליהודים אחרים בעולם – יש השגות קשות על מדיניותה של ישראל, ודאגה לדמותה הליברלית והפלורליסטית. יהודים נוטלים היום חלק פעיל וקולני בביקורת על ישראל באוניברסיטאות ובמקומות אחרים, ואף שותפים לקריאות לחרם עליה. בעיני יהודים לא מעטים, הקשר עם ישראל הפך לנטל – הן בתוך החברה בה הם חיים, והן בפער שהם חשים בין השקפותיהם לבין מעשיה של ישראל.
לא פחות מסוכנת היא ההתרחקות והאדישות כלפי ישראל, של יהודים החשים שישראל מתרחקת מערכיהם ואינה מייצגת אותם, ושל יהודים שבשל התבוללות ונישואים ללא-יהודים (כ-50% מן היהודים בארה"ב, לפי אחת ההערכות), מתרחקים מן היהדות ובתוך כך גם מישראל.
ההנהגה הישראלית והציבור החי בישראל, יהודים כלא-יהודים, הם שיקבעו את מדיניותה ואת פניה. ואולם ההנהגה חייבת לקחת בחשבון, כחלק ממערך השיקולים ותפיסת הביטחון הלאומי, את השפעתה של המדיניות הישראלית על מערכת היחסים עם יהודי התפוצות. בצד קיומה של מערכת הסברה ושמירת קשר בעולם היהודי, יש להתחשב בכך שבעיני יהודים רבים, צדקת פעולתה של ישראל כבר אינה מובנת מאליה, ובאובדן הקשר אליהם יהיה משום חבלה בייעוד המרכזי של המדינה ופגיעה בביטחונה.

19. השפעתם של מהלכים ישראליים במדיניות החוץ והפנים על קהילות יהודיות בעולם ועל הקשר שלהן עם ישראל תהיה שיקול קבוע בתהליך קבלת ההחלטות.
20. ישראל היא "מדינת המקלט" של יהודי העולם. היא תמשיך במאמצי העלאתם של יהודים לישראל, אך תנהג בהבנה וכבוד גם באלה הבוחרים שלא לעלות.
21. ישראל תמשיך לדאוג לביטחונם של יהודים בעולם ולהגנתם מטרור, תוך שיתוף פעולה עם מדינות המגורים שלהם.

הפעלת הכוח – תפיסת יסוד

תפיסת היסוד להפעלת הכוח נגזרת מאבני היסוד של תפיסת הביטחון, תוך התאמה לאיומים של זמננו ולשינויים בפני המלחמה. לא רק העולם והאיזור השתנו משמעותית מאז הימים שבהם ניסח דוד בן- גוריון את עיקרי תפיסת הביטחון הקלאסית. באותם ימים היו אוייבי הייחוס של ישראל מדינות וצבאות סדירים. שליטי המדינות חשו אחריות ביחס לטריטוריה שבריבונותם ולאוכלוסיה שגרה בה, ולכן ניתן היה, לפחות לכאורה, להרתיע אותם באמצעות איום על עצם שלטונם, כוחם הצבאי והשטח של המדינה בה שלטו.
החלטות על יציאה למערכה או הגברת האיום על ישראל התקבלו בתהליכים משטריים, שניתן היה לקבל עליהם התרעה מראש באמצעים מודיעיניים. הצבאות של מדינות אלה פעלו על פי הגיונו של צבא שיש לו פיקוד ושליטה סדורים, וניתן יהיה להכריע אותם במערכה על ידי כיבוש או ריסוק של מרכזי כובד ושליטה מדינתיים או צבאיים, כפי שנעשה במלחמת ששת הימים.
זה היה הבסיס המחשבתי מאחורי המשולש המפורסם "הרתעה-התרעה-הכרעה": הגדרה זו של שלוש הרגליים של תפיסת הביטחון לא נוסחה מעולם, לאמיתו של דבר, על ידי בן-גוריון, והיא יותר בגדר פרשנות של יורשיו מאז שנות השישים, שאפשר לקרוא תגר על תקפותה גם אז. היא היוותה של מושא ההתייחסות של כל מי שעסק בנושא, כפרקטיקן או תיאורטיקן, מאז ועד היום.
לכל ברור כי בעידן הנוכחי, מושגים אלה הופכים מעומעמים עוד יותר. רוב אוייבי הייחוס הצבאיים בעידן החדש הם ארגונים תת-מדינתיים, המנסים לגרור את ישראל למערכה א-סימטרית. הם אינם מנסים להתמודד עם יתרונה המובהק של ישראל בטכנולוגיה, בכוח אווירית או במודיעין, אלא לתקוף את העורף הישראלי, לערער את הלגיטימיות של הפעולה הצבאית נגדם על ידי היטמעות באוכלוסייה האזרחית, וליצור בהנהגה ובציבור בישראל תחושה של דכדוך, התשה וחוסר הישג. מכיוון שאינם נושאים באחריות לטריטוריה בה הם פועלים, השאלה איך מרתיעים אותה הופכת סבוכה מבעבר. העימותים האחרונים של ישראל לא פרצו בהחלטה סדורה שעליה ניתן היה להכריע, אלא בתהליך של הידרדרות, ללא החלטה של ממש של צד כלשהו. ההכרעה, מושג ערטילאי במערכות שאינן מסתיימות בכיבוש בירתו או שטחו החיוני של האוייב וניפוץ כוחו הצבאי, הפכה מושא לוויכוח מתמיד. במקביל, היטשטש גם ההבדל בין מצבי השיגרה והחירום, ונוצרה "מערכה שבין המערכות": מצב קבוע של עימות, המתלקח מדי פעם למערכה גדולה יותר.
ואולם שינוי מהותי זה אינו צריך לבטל מן היסוד את תקפותן של המטרות, על פיהן פועלת ישראל לשמירת ביטחונה ומפעילה את כוחותיה הצבאיים והאחרים. הקושי להרתיע אוייב שאינו מפגין אחריות מדינתית אינו משנה את העבודה שמטרת הפעלת הכוח, לאור אבן היסוד הקובעת כי ישראל לא תוכל להגיע לסיום הסכסוך עם שכנותיה באמצעים צבאיים בלבד, היא יצירת תנאים לשקט ממושך ככל האפשר להתקדמות בנתיב המדיני. הקושי להשיג התרעה אינו משנה את הצורך במודיעין רלבנטי ובהשגת עליונות מודיעינית אסטרטגית, אופרטיבית וטקטית; והקושי להביא את מירב הכוח לידי ביטוי אל מול אוייב מבוזר, שאין לו מרכזי כובד ונטמע בקרב האוכלוסייה האזרחית, אינו משנה את החובה לחתור לניצחון ברור וחד-משמעי בכל קרב ובכל מערכה.
העידן החדש, הצפוי להימשך זמן רב בשל הטלטלה האיזורית, מחייב שיח מתמיד בין הדרג המדיני לצבאי, כדי להגדיר באופן פרטני את יישום התפיסה בכל זירה ואל מול כל אוייב. גיוס משאבי המדינה למטרה זו מחייב גם שיח רצוף עם הציבור, שהוא המעניק לגיטימיות לפעולה גם בתנאים שבהם ההישג אינו תמיד ברור לעין כבעבר.
22. ההרתעה מול אוייביה של ישראל נשענת בראש וראשונה על כוחה הצבאי, המדיני, הכלכלי והדמוקרטי, ונכונותה להשתמש בכלים אלה כדי לסכל תוקפנות נגדה
23. ישראל תצא למלחמה אך ורק לנוכח סכנה ממשית ומיידית לביטחונה. בכל מקרה שבו יהיו בנמצא אמצעים לא-צבאיים להשגת מטרה לאומית חיונית, ישראל תעדיף למצות אותם קודם לפעולה צבאית גלויה
24. קודם ליציאה למערכה או עם פתיחתה, יקבע הדרג המדיני לצה"ל ולכוחות הביטחון האחרים את יעדי המערכה, ואת לוחות הזמנים הנגזרים ממנה
25. מטרת העל של הפעלת הכוח היא להשיג הרתעה, תקופת שקט ארוכה ככל האפשר ותנאים להתקדמות מדינית, כל זאת על ידי קעקוע אמונתו של האוייב שיוכל להשיג הישגים בדרך של תוקפנות כנגד ישראל
26. אופים השונה של האוייבים אינו מערער את תקפותם של המאפיינים, ההולמים את אופיו ואת יתרונותיו היחסיים של צה"ל
27. תכנון המערכה וביצועה ייעשו תוך שמירה על העקרונות הבאים: קיצור משך המערכה והרחקת האיום על תושבי ישראל; פעולה התקפית, המעבירה את המערכה במהירות האפשרית לשטח האוייב; הפעלת מאמץ סימולטני של תמרון, אש וכוח לא צבאי משלים ומסייע; חתירה מהירה להכרעה ברורה
28. המערכה מול אוייביה של ישראל היא רב-ממדית, ומתנהלת באמצעים צבאיים ולא צבאיים במקביל, תוך סינרגיה בין הפעולות בכל התחומים.
29. ישראל שומרת לעצמה את הזכות להגיב לפעולה של תוקפנות צבאית כנגדה או כנגד אזרחיה באופן לא מידתי בעוצמתו, אך תוך שמירה על המוסר ודיני המלחמה
30. ישראל תראה בכל מדינת אוייב שמשטחה הופעלה כלפיה תוקפנות כאחראית ועלולה לשאת ועלולה לשאת במחיר, גם אם התוקפן הוא ארגון שאינו מדינתי
31. ישראל תפעל כדי ליצור הפרדה בין הארגון העויין לאוכלוסיה בקירבה הוא פועל, הן מטעמי מוסר לחימה והן כדי ליצור לחץ עממי להפסקת המאבק המזויין בישראל, ותודעה לפיה הארגון מזיק לתושבים ואינו משרת אותם.
32. המעשה המדיני לסיום המערכה ולהבטחת הישגיה ייעשה במקביל ללחימה, על מנת לקצר אותה ולהימנע מלחימה ארוכה שתוצאותיה מעורפלות. אסטרטגיות סיום הלחימה ייקבעו על ידי הדרג המדיני מוקדם ככל האפשר
33. ישראל תפעל על פי דיני המלחמה והמשפט הבינלאומי, ותוך שאיפה ללגיטימציה מירבית, פנימית וחיצונית, לפעולותיה הצבאיות
34. מוסר הלחימה הוא בסיס הכוח הצבאי ותנאי לניצחון במערכה.  
    "המערכה שבין המלחמות"
"המערכה שבין המלחמות" (מב"מ) היא תפיסת הפעלה שהתפתחה בצה"ל בעשור האחרון, בעקבות השתנות טבעה של המלחמה ואופי האיומים על ישראל. ראשיתה בהגדרה בסיסית, לא מובנת מאליה, המבחינה בין אוייבי הייחוס הצבאיים בעבר לאלו הנוכחיים. ישראל לא פעלה כנגד התעצמותם של אוייבים מדינתיים בנשק קונבנציונלי, גם כשאלה התחמשו בכלי נשק וחימושים שעלו במספרם על אלה שלה, והצהירו בגלוי על כוונותיהם התוקפניות.
ואולם ארגונים תת-מדינתיים, המהווים היום את עיקר האיום במעגל הראשון, מחייבים מדיניות שונה. זאת משום שמול ארגונים אלה קשה יותר לקבוע הסדרה ומנגנונים לשמירת היציבות, ומשום אופי פעולתם, הממוקד בפגיעה בעורף הישראלי. ההתקדמות הטכנולוגית העולמית גם מאפשרת לגופים קטנים-ביחס להתחמש ביכולות, שפעם היו רק נחלתן של מדינות ואפילו של מעצמו, כדוגמת ארסנל הטילים והרקטות של חיזבאללה. מצב זה מחמיר עוד יותר כשארגון גרילה וטרור פועל כשליח (פרוקסי) של מדינות רחוקות, ובראשן איראן, ומאפשר להן להסלים את המצב מול ישראל בלי לשאת באחריות ובמחיר. לפיכך, אין לראות בהתחמשותם של ארגונים כאלה באמצעי לחימה כגון טילים מדוייקים, טילים נגד מטוסים ושאר כלי נשק מתקדמים התעצמות לגיטימית, בדומה לזו של מדינות לאום יציבות, אלא סכנה שיש לגיטימיות מלאה לפעול כנגדה כבר בשלב ההצטיידות.
תפיסה זו התפתחה עוד יותר לאחר שפרצה הטלטלה האיזורית בשנת 2011. מדינות שהשלטון המרכזי שלהן קרס וצבאות סדירים שהתפרקו הפכו את האיזור כולו, ובתוכו מדינות הגובלות בישראל, למחסני נשק פרוצים. העדר המשילות הקל על ארגוני טרור וגרילה להבריח לשטח שבשליטתם אמצעי לחימה מתקדמים, ופתח את הדלת לאיראן לנסות ולחמש אותם באמצעים שכאלה, לצרכי "מלחמת הפרוקסי" שלה נגד ישראל. מנגד, יכלה ישראל לפעול במידה רבה של לגיטימיות, ועם חשש מופחת מתגובת נגד, במה שהיה פעם שטחן הריבוני של מדינות לאום עם צבאות סדירים מתקדמים. כך נולדה המערכה כנגד ההתעצמות של חיזבאללה, חמאס והארגונים הפלסטינים ביהודה ושומרון, שנחלה הצלחות רבות בעשור האחרון.
ואולם בניתוח ראוי, המב"מ היא הרבה יותר מאשר מערכה כנגד התעצמות. בעולם של זמננו החלוקה המסורתית של מצבי השיגרה, חירום ומלחמה (שח"מ), בא השתמש גם הרמטכ"ל במסמך אסטרטגיית צה"ל, מאבדת מתוקפה. במקומה יש לדבר על מצב של מערכה מתמשכת בעצימות נמוכה (המב"מ), העלולה להתלקח לכדי מערכה "גדולה", כדוגמת מלחמת לבנון השנייה וסבבי הלחימה נגד חמאס.
על פי תפיסה זו, המב"מ הוא הפעלת כוח רציפה, במינונים שנועדו למנוע הסלמה ואף להרחיק מלחמה, שמטרותיה הן מניעת התעצמות האוייב בנשק מתקדם, יצירת תחושה של חדירות ופגיעות שירתיעו אותו מדרדור למערכה, ומימוש הצד הכוחני של עיצוב המרחב. בעידן שבו הסדרים אד-הוק, בהשתתפות גופים רבים באיזור ואף מעצמות, מעצבים את השטחים הקרובים לגבול ישראל, על ישראל להפעיל את כוחה, בכל המימדים, כדי להשלים את הפעולה המדינית להסרת איומים והרחקתם, לרסן את התוקפנות של איראן ושלוחיה, ולממש את עוצמתה של ישראל כמעצמה איזורית שיש להתחשב בה. מכיוון שאחת ממטרות העל היא הרחקת המערכה הגדולה, דרכי הפעולה במב"מ הן רבות ומגוונות, ויש בהן חשיבות רבה לשיתוף פעולה בין ארגוני ולפעולה מתחת לסף ההסלמה.
עוד יותר מאשר המלחמות הגדולות של העבר, המב"מ מצריכה תהליך רציף של עיצוב ובחינת האינטרסים של ישראל במרחב, ושיח של הדרג המדיני והצבאי כדי להבהיר האם נפעיל כוח ולאיזו מטרה. במלחמה "קונבנציונלית" הנחיות הדרג המדיני הן לרוב כלליות למדי, ולצבא יש מנדט לממש אותן עד לרגע שבו מושג היעד הצבאי ומתחילה הפעולה המדינית להשלמתו. במב"מ הצבאי והמדיני, הכוח הגלוי וחשאי והלא-צבאי, כל אלה מעורבבים זה בזה באופן סבוך הרבה יותר, המאפשר הזדמנויות של ממש, אבל בהעדר שיח שכזה עלול להידרדר לכדי הפעלת כוח סתם ולקירוב מלחמה במקום להרחקתה.
35. ישראל שומרת לעצמה את הזכות לפעול בכל עת למימוש האינטרסים הביטחוניים שלה, כולל למניעת התעצמות האוייב. פעולה מתמדת זו תמנע מהאוייב התעצמות בנשק להשמדה המונית, וכן אמצעים לשיבוש יכולת הפעולה של צה"ל ופגיעה במערכות אזרחיות חיוניות.
36. במערכה כנגד התעצמות האוייב תעדיף ישראל פעולה לא צבאית על צבאית, פעולה חשאית על גלויה ופעולה מתחת לסף ההסלמה על הפעלת הכוח העלולה להוביל למערכה גדולה, תוך דיון מתמיד על ערך הפעולה לעומת הסיכון להידרדרות למלחמה
37. הפעלת הכוח במב"מ תיעשה תוך תיאום מירבי עם הכוחות המעצמתיים באיזור והשותפים לאינטרסים במרחב הפעולה, וראייה רחבה של המצב ארוך הטווח שישראל שואפת אליו בכל זירה
38. במב"מ יבואו לידי ביטוי ביתר שאת הזהירות והמידתיות בהפעלת הכוח, ההישענות על מודיעין מעולה ובחירה קפדנית של האמצעים


החזית האזרחית והמלחמה בטרור

עידן המלחמות הגדולות הבהיר לאוייביה של ישראל, שאין סיכוי להכריע אותה במלחמה בין צבאות. גם בתנאי הפתיחה הקשים ביותר הצליח צה"ל להוכיח יתרון בשדה הקרב, והפער בינו לבין צבאות יריבים אפשריים רק גדל בשל יישומה העדיף של המהפכה הטכנולוגית והפערים הכלכליים ההולכים וגדלים בין ישראל לשכנותיה.
עוד לפני הטלטלה האיזורית, שפירקה מדינות במזרח התיכון והחלישה מאוד את מעמדו של המשטר באחרות, פנו חלק מאוייביה של ישראל למאבק נגדה בדרך של טרור. חלקם התפתחו עם השנים לארגונים היברידיים, המשלבים טקטיקות של טרור וגרילה עם מבנים צבאיים סדורים. ואולם הטרור ממשיך להיות חלק מדפוס הפעולה שלהם, כולל הכוונה מחוץ לגבולות ישראל של פעולות טרור משטחי יהודה ושומרון.
במקביל, הלך והתפתח האיום על העורף הישראלי, כגורם מאזן במשוואת הכוחות האמור לקזז את עוצמתו של צה"ל ואת יתרונו המוחלט באוויר ובמודיעין. מגמה זו, שהחלה עוד בשנות השמונים עם צבירת רקטות על ידי אש"פ בלבנון ודגש הולך וגדל בצבא סוריה על איום טילי ורקטי על ישראל, התעצמה מאוד בעשורים האחרונים בשל ההתפתחויות הטכנולוגיות והסיוע המאסיבי של איראן, המחמשת ברקטות וטילים את אוייביה של ישראל על הגבול, חיזבאללה וחמאס, ופועלת ליצירת בסיסים קדמיים גם בסוריה. איראן עצמה מתחמשת בטילים לטווח ארוך המכסים את שטח ישראל, ומשקיעה מאמץ בהפיכת ארסנל החימושים שלה למדוייקים וקטלניים יותר.
חוסר היציבות מעבר לגבולותיה של ישראל עלול להצמיח אוייבים נוספים, שייכנסו לשטחי הפקר קרובים לגבול ועלולים להפנות נשק כלפיה. גם אוייבים אלה, קרוב לוודאי, יפעלו בעתיד הקרוב על פי אותו מודל: פיגועי טרור כנגד חיילים על הגבול ואזרחים מעבר לו, ואיום רקטי על שטחה של ישראל.
איום הטרור מתוך השטחים שבשליטת ישראל הוא אלמנט קבוע במפת האיומים הביטחונית, בגלים עולים ויורדים של עצימות. הנחת היסוד היא שרמה כלשהי של טרור תלווה את חיינו גם אם יהיה הסדר מדיני כלל במזרח התיכון, שכן זו תהיה דרכם של מתנגדי ההסדר לנסות ולטרפד אותו – ועל אחת כמה וכמה אם תימשך מציאות של העדר הסדר והמשך השליטה הישראלית ביהודה ושומרון. בכל תסריט סביר, יצטרכו ארגוני הביטחון השונים להקדיש תשומת לב גדולה לסיכול טרור, שהשפעתו הפסיכולוגית והסמלית גדולה מן הנזק הפיסי שהוא מייצר.
הגנת העורף היא אתגר ביטחוני מורכב במיוחד. היא מחייבת השתתפות פעילה ותיאום מירבי בין ארגונים צבאיים ולא צבאיים, ממשלה, שלטון מקומי וארגונים אזרחיים, וגופים שמהותם היא התכוננות לחירום יחד עם גופים שעיקר פעילותם הוא בשיגרה. היא חוצה תחומים של משרדי ממשלה רבים, ועד כה נכשלו הניסיונות להסדיר אותה באופן ראוי תחת קורת גג ממשלתית אחודה. הסדרתו של תחום חיוני זה היא משימה ראשונה במעלה, שיש להשלימה בהקדם.
המאבק בטרור חוצה גבולות ארגוניים, ומצריך שיתוף פעולה מתמיד ורצוף של צה"ל, השירותים החשאיים ומשטרת ישראל. גם האיום הרקטי על העורף מצריך תיאום גדול מאי פעם בין צה"ל לארגונים אזרחיים – משטרה, מד"א, כוחות חילוץ והצלה ורשויות החירום, האחראיות לתפקוד המשק והשירותים החיוניים בשעת מערכה. משאבי המדינה צריכים להיות מוקדשים לתחום זה כערכו, כולל שיעור ראוי של משרתים בשירות אזרחי-בטחוני (לאחר שייקבע גודלו הרצוי של צה"ל), תקציבים וקשב של הדרג המדיני.
הגנת החזית האזרחית
39. החזית האזרחית היא היעד הראשי להתקפות של אוייבי ישראל; חוסנה ועמידותה הם תנאי להצלחת המערכה הצבאית ולהשגת יעדיה של המדינה במערכה.
40. חיזוק ארגוני ההגנה בחזית האזרחית, ובראשם משטרת ישראל, חיוני לעמידותה. ארגונים אלה יקבלו את חלקם במשאבי המדינה בכסף, כח אדם וקשב מנהיגותי.
41. הגנת החזית האזרחית תתבסס על: פיתוח טכנולוגיות חדשניות בתחום ההגנה האקטיבית; השקעה בהגנה פאסיבית על פי ניתוח האיום; מודעות אוכלוסיה; פעולה התקפית לקיצור משך המערכה ופגיעה ביכולות האוייב; סיכול טרור ואיומי סייבר, ותיאום בין-ארגוני רציף בין גופי הביטחון השונים, שייצור מוכנות רב-מערכתית לכל תרחיש.
42. ישראל תגיב באופן לא מידתי על פגיעה ביעדים אזרחיים, באופן שיבהיר לאוייביה כי דרך פעולה זו אינה נסבלת.
43. הגנת החזית האזרחית תובל על ידי משרד הביטחון, תוך שיתוף פעולה עם ארגוני הביטחון והשירותים החיוניים האזרחיים. אחריות זו תהיה בידיו של סגן שר הביטחון, וייקבעו נהלים מסודרים להכפפת סמכויות למשרד הביטחון ולצה"ל בעת חירום.
סיכול טרור
44. טרור מסוגים שונים מאיים על אזרחי ישראל מאז הקמתה. סיכולו והמלחמה בו הם משימה קבועה וחיונית של כל ארגוני הביטחון.
45. במלחמה בטרור תשתמש ישראל בכלים מדיניים, צבאיים, כלכליים, משפטיים ותודעתיים, בשילוב וסינרגיה בין הארגונים המפעילים אותם.
46. הטרור הוא עולמי וכך גם המלחמה בו. ישראל תשתף פעולה עם כל מדינה שלה ערכים דומים במלחמה בטרור, ותיקח חלק במערכה העולמית להדברתו.
47. הכלי העיקרי במלחמה בטרור הוא תקיעת טריז בין ארגוני הטרור לבין האוכלוסיה שבתוכה הם פועלים.
48. הטרור הוא שפל ואכזר, ושאיפת הטרוריסט היא להוריד את הלוחם בו למדרגתו הפסולה. ניצחונה של ישראל יהיה בהדברת הטרור מבלי שישתנו ערכיה, צדקתה ודרכי פעולתה

 

גופי הביטחון ופעולתם

בעשורים האחרונים השתנו לא רק פני האיזור ופניה של המלחמה, אלא גם אופייה של החברה הישראלית. מחברה הומוגנית-יחסית ו״מגוייסת״,  שהיה בה אתוס מרכזי מוביל ואחוזים ניכרים של משרתים בשירות צבאי, הפכה החברה הישראלית פלורליסטית יותר, מתחבטת באתוסים המתנגשים זה בזה ומושפעת מפתיחותה הכלכלית והתרבותית לעולם. העובדה ששני הסקטורים הצומחים ביותר דמוגרפית, חרדים וערבים, כמעט שאינם משרתים כלל בצה״ל, מגבירה עוד יותר את הלחצים סביב מודל צבא העם והלכידות החברתית הנדרשת כדי לשמר אותו.
מגמות אלה באות לידי ביטוי בשסעים חברתיים ובמאבק על הגמוניה ברבדים שונים של החיים הציבוריים, ומתחזקות עוד יותר בשל השינויים בפני המלחמה והאילוצים הכלכליים, המביאים לכך שעול הביטחון נופל על כתפיהם של פחות אזרחים - בעיקר במערך המילואים, שהוא ליבו של צבא העם הישראלי.
ואולם צרכי הביטחון ועקרונות היסוד של תפיסת הביטחון הלאומי, מחייבים שמירה הן על המבנה הפורמלי של גיוס חובה והן על רוחו של צבא העם. התשובה ללחצים על המודל איננה לפרק אותו, אלא להתאימו לצרכי הזמן ולחברה של ימינו. הלכידות החברתית, שהיא אחד ממרכיבי העוצמה המרכזיים של ישראל, מחייבת שכל חלקי הציבור יהיו שותפים להגנת המולדת. המשאבים המוגבלים של המדינה ביחס לצרכי הביטחון שלה מחייבים עדיין שהרבים והטובים יקחו חלק בכוח המגן.
המצב האיזורי, וירידת הסבירות למערכה "גדולה" מול צבא סדיר, מחייבת מחד השתנות משמעותית בצה"ל, גוף הביטחון הגדול מכולם, ומאידך מאפשרת את מסגרת הזמן הדרושה להשתנות זו. בצד תהליך של שינוי עמוק בתפיסה ובבניין הכוח, נדרש צה"ל גם לשמור על יכולתו לקיים את הביטחון השוטף ולהיות מוכן בכל עת למערכות האפשריות, על פי ניתוח האיומים. תהליכי השינוי והמוכנות חייבים לנבוע מתוך תפיסת הביטחון, ולהתבצע תוך שיח שוטף בין הדרג המדיני לצבאי, אחרת יש סכנה שיניבו כוח שאינו ערוך כיאות למשימתו בזמן אמת. במקביל, על צה"ל לשמר בסיס ולהכין תכניות לבניין כוח מהיר אל מול השתנות איזורית, העלולה להגדיל את סכנת צמיחתו המחודשת של איום של צבא סדיר וגדול.
בעשורים האחרונים היטשטשה האבחנה הברורה בין תחומי הפעולה של ארגוני הביטחון השונים. גבולות גיאוגרפיים ותפיסתיים השתנו, נוצרו איומים החוצים את גבולות ההגדרות המסורתיות של צבא, גרילה וטרור, ועלתה חשיבותה של הפעולה מתחת לסף ההסלמה. כל אלה יצרו קירבה גדולה יותר בדרכי הפעולה וצורך גדול מבעבר לפעולה מתואמת ומשולבת. לכן, בצד תפקידיהם המסורתיים בסיכול טרור, ריגול וחתרנות, ובהשגת מודיעין בארצות אוייב בדרכים לא צבאיות, נדרשים היום שירות הביטחון הכללי והמוסד למודיעין ולתפקידים מיוחדים (השירותים החשאיים) למעורבות גדולה מאי פעם בהפעלת הכוח, הן בין המערכות הגדולות והן לקראתן ובמהלכן.

צורך זה בשילוב מירבי בין גופי הביטחון בחזית ובעורף מחייב עדכון הן של הקצאת הכוח והן של השימוש בו. תפקידו של הדרג המדיני הוא לעצב את התפיסה לפיה יתבצע עדכון זה, לוודא שהמהלכים בארגונים השונים משתלבים זה בזה ולהקצות את המשאבים הנדרשים לכך.

 

צה"ל

49.  צה"ל הוא צבא העם. אבני היסוד שלו הן גיוס רחב מכל שכבות האוכלוסיה ולגיטימציה רחבה של כלל הציבור הישראלי.
50. צה"ל כפוף למרות הממשלה, באמצעות ראש הממשלה, שר הביטחון וועדת השרים לביטחון לאומי (הקבינט). משמעותה של מרות זו, ואחריות העל של הדרג המדיני הנובעת ממנה, יובהרו ויוסדרו חוקית, וימוסדו גם תהליכי העבודה הנובעים מהן.
51. הצבא שותף לעיצובן של הנחיות הדרג המדיני תוך שיח שוטף ופורה, ומשניתנו פועל על פיהן ללא תנאי.
52. תפקיד הליבה של צה"ל הוא הגנת המדינה, גבולותיה, אזרחיה והאינטרסים שלה. כל פעולותיו יהיו במסגרת תפקיד זה, תוך ביטול או צמצום ככל האפשר של תפקידים ופעולות שהגיונם אחר, גם אם הוטלו עליו בראשית ימי המדינה.
53. צה"ל הוא צבא מודרני הנשען על טכנולוגיה מתקדמת, מפיתוח ישראלי וממיטב התוצרת העולמית. בצד זאת, הבסיס לניצחונו במערכה הוא רוח הלחימה, איכות הפיקוד ופעולה על פי עקרונות היסוד הצבאיים.
54. צה"ל הוא צבא דינמי, המעדיף תנועה על התבצרות במקום, ופעולה להכרעה על התשה ושחיקה.
55. צה"ל ישתנה בהתאם לנסיבות הזמן, ולאחר בחינה שראשיתה בניסוח ואישור של תפיסת הביטחון הלאומי ותפיסת ההפעלה לצה"ל, לאור השתנות האיומים והמגבלות התקציביות והמדיניות של ישראל.
56. בתהליך השינוי יושם דגש על מוכנות בכל עת לאיומי הייחוס כפי שהוגדרו, ומנגד לשינויים הנדרשים בבניין הכוח כתוצאה מאירועים משמעותיים באיזור הלא יציב שסביבנו. בכל מקרה, על ישראל לשמר את האפשרות לבניין כוח מהיר אל מול תהפוכות איזוריות.
57. צה"ל הוא צבא העם, אך הוויכוחים הפוליטיים והתרבותיים בחברה הישראלית נעצרים בשעריו. את ערכי הצבא ופקודותיו יקבעו אך ורק מפקדיו.
58. ערכים חברתיים כדוגמת שוויון בין המינים ובין מגזרים שונים באוכלוסיה אינם סותרים את תפקיד הליבה של צה"ל אלא תורמים לחיזוקו. צה"ל יקיים אותם כדרך קבע, תוך פתיחות והקשבה לחברה הישראלית.
השירותים החשאיים
59. השירותים החשאיים אחראים לסיכול איומי טרור, חבלה, חתרנות וריגול כנגד ישראל, מוסדותיה הדמוקרטיים ואזרחיה, משיגים מודיעין להחלטה ופעולה ומסייעים לצה"ל במב"מ, במניעת הידרדרות ובהשגת הנצחון במלחמה.
60. השירותים החשאיים כפופים למרות ראש הממשלה, באופן ישיר ובאמצעות השר לענייני מודיעין.
61. במסגרת ההכנות למערכה, יעסקו השירותים החשאיים גם בעיצוב דרכים מדיניות לקיצור משך הלחימה ולהשגת מטרות המערכה בדרכים לא-צבאיות.
62. התכניות הרב-שנתיות של השירותים החשאיים יסונכרנו עם זו של צה"ל, במסגרת חלוקת האחריות והתחומים שיקבע הדרג המדיני.


איומי תשתית ונשק להשמדת המונים

ישראל היא מדינה קטנה יחסית בשטחה ובעלת כלכלה מתקדמת וטכנולוגית. השילוב של שתי עובדות יסוד אלה מביא לכך שיש בה ריכוז גדול של אוכלוסיה ושל תשתיות קריטיות, ורמת פגיעות גבוהה יחסית לאיומים פיסיים וטכנולוגיים מבחוץ. בעיני חלק מאוייביה, פגיעותה לנשק לא קובנציונלי היא של "מדינה של פצצה אחת", כהגדרתו של נשיא איראן לשעבר רפסנג'אני.
בשל עובדה זו נהגה ישראל על פי מדיניות, שבאופן לא פורמלי כונתה "דוקטרינת בגין" לאחר הפצצת הכור הגרעיני בעיראק בשנת 1981: ישראל לא תרשה השגת נשק גרעיני על ידי אחד מאוייביה המוצהרים, מדינות המסכנות אותה ובוודאי ארגוני טרור באיזור. לשם כך, ישראל תהיה מוכנה להשתמש באמצעים חשאיים וגלויים כאחד, לדבר בגלוי על אופציה של פעולה צבאית כנגד פרוייקטים גרעיניים במדינות עוינות ואף לממש אותה. בצד זאת, ואל מול הפרסומים הרבים בעולם על יכולות גרעיניות המיוחסות לה, נוקטת ישראל מדיניות שזכתה לכינוי "עמימות גרעינית" ביחס ליכולותיה שלה. אוייבי ישראל, ובראשם איראן, השתמשו לא אחת בטענה שלישראל יש נשק גרעיני כהצדקה למאמצים שלהם להגיע ליכולת דומות לאלה שהם מייחסים לה.
בשנים האחרונות צמח באופן משמעותי איום הסייבר, שחלקו הוא סכנה לפגיעה משמעותית בתשתיות קריטיות, מערכים לאומיים ומתקנים בעורף הישראלי על ידי שיבוש של מערכות המחשב המנהלות אותם. גם בשימוש הזדוני ביותר, הסייבר אינו נשק להשמדה המונית באופן דומה לזה של נשק גרעיני, כימי או ביולוגי, אבל יש בו אלמנטים דומים: רק לדוגמה, שיבוש של מערך התעופה או החשמל בישראל ברגע קריטי עלול לגרום למותם של בני אדם רבים.
איום הסייבר קשה במיוחד משום שאין לו גבולות פיסיים, ולמעשה כל מדינה או גוף בעולם יכול לתקוף מדינה או גוף אחר, ללא מגבלות של מרחק ונגישות. פעולה במרחב הזה אף יכולה להיעשות תוך כדי הסתרה של מקורה, מה שמעורר אצל התוקף תחושה שיוכל לגרום פגיעה קשה מבלי לשאת באחריות ולשלם מחיר. בשנים האחרונות כבר נעשה בעולם שימוש בסייבר לצרכי תקיפה, הרתעה ואף שיבוש מערכות חיוניות והתערבות בתהליכי יסוד כגון בחירות במדינות אחרות. שימוש שכזה צפוי להתרחב בשנים הבאות.
בניגוד לנשק הבלתי קונבנציונלי, בתחום הסייבר ההסדרה העולמית בדרך של אמנות ודינים היא בחיתוליה. ישראל נמצאת בשורה הראשונה של המדינות המפותחות בתחום הסייבר, ואף מובילה בהסדרת ההגנה בתחום זה ברמה הלאומית. עליה לגבש מדיניות ביטחון לאומי, מוצהרת ובלתי מוצהרת, שתכוון את בניין הכוח והפעלתו בתחום זה – ולדון בה מעת לעת מתוך אותם שיקולים המנחים את מדיניות הביטחון בתחומי הכוח הקונבנציונלי והבלתי קונבנציונלי.
סייבר     
63. ישראל תתייחס לפעולות תקיפה נגדה בתחום הסייבר כאל תקיפה בכוח, ותנקוט בתגובה לא מידתית, בהתאם למדיניות הביטחון כנגד איומים צבאיים.
64. ישראל תגן על עצמה מפני איומי סייבר מכל סוג, תוך בחינה מתמדת של הגדרות הגופים הקריטיים בביטחון, בתשתיות ובמשק.
65. ההגנה בסייבר תיעשה תוך תיאום מירבי בין גופי הביטחון השונים. רשות הסייבר הלאומית תרכז מאמץ זה בשיגרה.
66. ישראל תשתמש ביכולת התקיפה שלה בסייבר לצרכי הרתעה והתגוננות, אל מול איום דומה או יריב מרוחק המאיים על שיטחה ואוכלוסייתה. שימוש התקפי בסייבר במסגרת מערכה צבאית, בדומה לשימוש בכוח צבאי, יהיה בשים לב לשיקולים של נזק אגבי ולגיטימיות בינלאומית.

 

נשק בלתי קונבנציונלי

67. ישראל תפעל, בכל האמצעים שתמצא לנכון, כדי למנוע השגת נשק גרעיני על ידי מדינת אוייב, ועל אחת כמה וכמה למניעת התעצמותם של גורמי טרור וארגונים תת-מדינתיים בנשק להשמדה המונית.
68. ישראל תגיב לכל התקפה על שיטחה בנשק להשמדה המונית בתגובה לא מידתית, תוך שימוש בכל האמצעים הנדרשים כדי למנוע התקפה חוזרת וגביית מחיר לא מידתי מן התוקפן
69. גם בתחום זה, ישראל תשמור על עצמאותה אך תפעל להעמקת הבנות עם בני ברית ולגיטימציה בינלאומית רחבה ככל האפשר.
70. שאיפתה ארוכת הטווח, של ישראל, לאחר שיובטח בטחונה לדורות ולאחר סיום הסכסוך עם שכנותינו ומדינות אחרות, היא למזרח תיכון מפורז מנשק גרעיני בחסות האמנות הבינלאומיות.

מצא את מטה השטח הקרוב אליך