הצטרפו אלינו!

על שנאת חינם ותשעה באב

16 יולי 2013 10:11 | יאיר לפיד

אני רוצה להציע לכם בזהירות רעיון קצת מהפכני. 

אני רוצה להציע לכם את האפשרות שחורבן הבית לא היה בתשעה באב.

כידוע פעמיים נחרב בית המקדש. פעם אחת בשנת 586 לפני הספירה, בידי נבוכדנצר. בפעם השניה הוא הועלה באש בידי טיטוס בשנת 70 לספירה. ומראש זה קצת חשוד ששני האישים הדי-בעייתיים האלה – נבוכדנצר וטיטוס – תיאמו ביניהם יומנים. 

כי האמת היא שלפי ספר מלכים ב' חורבן הבית הראשון היה בז' באב, ולפי ספר ירמיהו דווקא העשירי באב היה הרגע שבו כולם אמרו את המשפט העצוב והנפלא: "אוי לנו כי פנה היום, כי ינטו צללי ערב". 

אז מה עשו אבותינו? הלכו על פשרה יהודית. בתלמוד בבלי, מסכת תענית אומרים חז"ל: "אי אפשר לומר בשבעה, שהרי כבר נאמר בעשור; ואי אפשר לומר בעשור, שהרי כבר נאמר בשבעה".

במילים אחרות, חז"ל חתכו באמצע, הלכו על התאריך שהיה קרוב יותר לליבם: החורבן השני. כי כמו שלנו יש את את "ילדי הנרות" של רצח רבין ואת "הילדים הכתומים" של ההתנתקות, כך אבותינו היו "ילדי החורבן". זה היה האסון הפרטי שלהם. 

והיות וזה לא לגמרי מתיישב עם העובדות, צריכה להיות סיבה.

והסיבה היא – לדעתי – שיש דבר אחד שבו אבותינו היו באמת הרבה יותר טובים מאתנו: היתה להם תפיסה היסטורית. 

הם היו חבורה הרבה פחות בכיינית מאתנו, חז"לינו. הם הבינו באופן עמוק את החיים בתור רצף היסטורי מתמשך – וברצף היסטורי מתמשך יש דבר אחד שאנחנו יודעים מעל לכל ספק: דברים רעים קורים. 

וכשדברים רעים קורים, הטבע האנושי נוטה לשקוע לתוכם. אם ישבתם פעם 'שבעה' על מישהו שבאמת אהבתם, אתם מכירים בטח את הרגע המוזר הזה, כשה'שבעה' מסתיימת, ואתם יוצאים החוצה ופתאום מתברר לכם שהעולם המשיך בענייניו. העולם לא אדיש, הוא לא מרושע, הוא לא חסר לב, הוא פשוט ממשיך להתנהל. כמו כשאתה נוסע בכביש בינעירוני, ויש בצד הדרך מכונית הפוכה. אתה לא עוצר, אבל אתה אומר לעצמך שצריך לנסוע יותר בזהירות.

וזה הלקח שאבותינו לקחו איתם מחורבן בית שני: הלקח של הפרופורציות. ההבנה של מה חשוב ומה לא חשוב. אי אפשר להיות בדכאון ולצום כל יומיים, כמו שאי אפשר לשמוח כל יומיים. החיים אינם המכונית ההפוכה, אלא הכביש המהיר. 

הם הבינו את הסיכון שיש בשקיעה אל תוך הכעס והעצב, מפני שגם הם כמוכם - וכמו כל יהודי בעולם - היו אומרים בכל שנה ש"ירושלים נהרסה בגלל שנאת חינם", אבל כל שנה היה פחות ברור על מה בדיוק היתה השנאה הזו. 

כי תחשבו על הסיטואציה שבה השנאה מתעוררת: עיר נצורה, מחוץ לה יושבים 80 אלף לגיונרים של הצבא הכי חזק בעולם, ובתוכה יושבים, לפי העדות של יוסף בן מתתיהו, רק 23,000 חיילים יהודים, בסך הכל אוגדה וקצת. 

אלא שהאוגדה הזו מחולקת לשלושה פלגים, ששונאים זה את זה, ומסרבים לשתף פעולה, ובמקום להלחם יחד הם רוצחים אחד את השני בגלל איזה סכסוך דתי שאיש כבר לא זוכר בדיוק על מה הוא נסב. 

ואז הרומאים פורצים את חומת העיר, וכולם נאלצים לסגת לתוך מתחם בית המקדש, והם מתבצרים שם להלחם את הקרב האחרון של חייהם, והחלק המטורף הוא שגם אז – אפילו אז! – הם לא מוכנים להלחם ביחד. כל פלג נלחם בנפרד, בשיטות משלו, ועם מפקדים משלו, וכמובן שהם מפסידים את הקרב וירושלים נופלת.

אז אני רוצה לפצל לשני חלקים את המשפט שכולנו למדנו, ולשים פסיק במקום שאין בו פסיק: ירושלים נפלה בגלל שנאה, ורק בגלל שנאה. ההבנה שהיא היתה מיותרת לגמרי - שנאה חינמית - הגיעה רק שנים אחר כך. 

כי בזמן אמיתי, בזמן המצור על ירושלים, הם הרי לא חשבו שזו שנאת חינם. הם היו משוכנעים שהם צודקים – כי אנשים מלאי שנאה תמיד משוכנעים שהם צודקים – ורק אחר כך, כשישבנו ובכינו לא רק על נהרות בבל, אלא בכל נהר בעולם, בדנובה בוולגה ובמסיסיפי ובאמזונס, פתאום התבררה לנו האמת האיומה - מה שזה לא היה, זה לא היה חשוב! למי אכפת דיני הצניעות, או דיני הקורבן, או איך היה צריך לנהל את המשא-ומתן המדיני בשנת 70 לספירה? למי זה משנה היום? 

וזו הראייה ההיסטורית האמיתית של אבותינו. שזה לא היה חשוב. כל השנאה האיומה הזו, הרצחנית וההרסנית והמפלגת, היתה סתם. היתה חינם. 

כשאני בבית כנסת, אני תמיד מרגיש שני דברים סותרים: אני מרגיש גדול, ואני מרגיש קטן.

אני מרגיש גדול, מפני שאני חלק ממשהו גדול. אני חלק מההיסטוריה והמורשת והקיום היהודי, ואין בעיני שום דבר גדול יותר מזה.

ואני מרגיש קטן מול כל העוצמה הזו. מול העובדה שאני בסך הכל אצן במירוץ שליחים שנמשך אלפי שנים, ולא קיבלתי את המקל במתנה, אני רק מחזיק אותו לרגע לפני שאני מעביר אותו למי שיבוא אחרי. 

אבל למרבה ההפתעה שתי התחושות המאוד-שונות האלה מובילות אותי למסקנה אחת: לפני כל דבר אחר עומדת המחוייבות לשמור עלינו כעם אחד, שיש לו צבא אחד ומדינה אחת.

זה עומד מעל לכל ויכוח מקומי, ומעל לכל עימות אידאולוגי או דתי, זה מצריך עבודה מתמדת ונחישות, זה מחייב אותנו להתנהג כמו ריבון אמיתי מול הקבוצות השונות המרכיבות אותנו, וזה ממש – אבל ממש - לא בחינם. 

שיהיה צום קל. 

 

(פורסם לראשונה, בשינויים קלים, ב"ידיעות אחרונות")

כתבות נוספות שיעניינו אותך

ממשלת ישראל תתנצלי

ראש האופוזיציה, ח״כ יאיר לפיד: ״לפני שהממשלה הזאת דורשת עוד מאה ימים היא צריכה לבקש סליחה מאזרחי ישראל״.

המשך לקריאה

שמונת הצעדים של ״יש עתיד״ למלחמה בקורונה

קודם כל מקים ממשלה אחרת. 18 שרים. יעילה, חסכונית, ממוקדת מטרה. בלי שר לענייני מים ובלי חליפי. קבינט קורונה של ארבעה שרים: ראש ממשלה, אוצר, בטחון, בריאות. זה נקרא צוות, והדבר הכי חשוב במצבי חירום הוא עבודת צוות. אחר כך הייתי עושה שמונה צעדים:

המשך לקריאה

ראש האופוזיציה, ח״כ יאיר לפיד בנאום סיעה

אנחנו המדינה היחידה בעולם שהגיעה לגל השני מוכנה עוד פחות טוב מהגל הראשון. נתניהו נכשל. ממשלת המנותקים לא מתפקדת.

המשך לקריאה

תגובת יו״ר יש עתיד-תלם להקמת ממשלת נתניהו החמישית

נאשם בפלילים לא יכול למנות מפכ״ל, למנות פרקליט מדינה, למנות יועץ משפטי לממשלה, למנות את השופטים שידונו בעניינו. זו רשימת הדרישות של ביבי. אלה שנכנעו לה הם לא דון קישוט, הם קישוט, מקשטים לביבי את הממשלה. שרים מספר 32, 33, 34 בממשלת הכניעה.

המשך לקריאה

הפגנת הדגלים השחורים בכיכר רבין

נאשם בפלילים לא יכול למנות מפכ״ל, למנות פרקליט מדינה, למנות יועץ משפטי לממשלה, למנות את השופטים שידונו בעניינו. זו רשימת הדרישות של ביבי. אלה שנכנעו לה הם לא דון קישוט, הם קישוט, מקשטים לביבי את הממשלה. שרים מספר 32, 33, 34 בממשלת הכניעה.

המשך לקריאה

הפגנת העצמאים בירושלים

יו״ר יש עתיד-תל״ם, יאיר לפיד: באתי לתמוך הבוקר בהפגנת ארגוני העצמאים מול הכנסת. הם לא שמרו על 2 מטר מרחק, אבל בשביל העצמאים אני מוכן לקחת את הסיכון. הם כועסים, הם צועקים, הם צודקים.

המשך לקריאה

מצא את מטה השטח הקרוב אליך