הצטרפו אלינו!

נוף ילדותי - המסע לאתיופיה - אוגוסט 2013

02 ספטמבר 2013 17:27 | שמעון סולומון

בעת היבחרותי לכנסת ישראל כחבר כנסת מן המניין, לא ידעתי גבול לשמחה ולתחושת ההגשמה עצמית.

כעולה ותיק ראיתי בכך הגשמת חלום שלי ושל אבות אבותיי, השתלבות מוצלחת, תחושה של הימצאות במקום הכי ישראלי - משכן הכנסת. מקום של נבחרי העם של מדינת היהודים ואזרחים שאינם יהודים החיים בתוכה. נבחרי העם ושליחי הציבור אשר תפקידם לעצב ולקבוע את גורל המדינה למען אזרחיה הכל כך מגוונים והכל כך שונים, אשר התקבצו מכל קצבות העולם, ואני ביניהם. לכן, ללא טיפת ציניות, אני חש תחושת שליחות עמוקה,אחריות כבדה וזכות גדולה לשרת את העם. חזרתי לאתיופיה כיו"ר אגודת הידידות הפרלמנטרית על מנת לחזק את הקשרים בין שתי המדינות בתחומי המסחר, התרבות, התיירות ועוד.

בנוסף לשליחותי הציבורית, הרגשתי צורך פנימי ואמיתי לבקר במדינת מוצאי, אתיופיה, על מנת להזכיר לעצמי מהיכן באתי. לחזור ולסגור את המעגל. חזרתי למקומות בהם למדתי, גדלתי והתחנכתי על מנת לשאוב כוחות, ולמלא את שליחותי הציבורית בצניעות ובאחריות גדולה. תחושת הגאווה והשליחות שחשתי כאשר הגעתי, כנציג מדינת ישראל, לכפר בו סבלתי מהתנכלויות ורדיפות בשל היותי יהודי, אינה ניתנת לתיאור במילים, לחזור ולבקר באותם המקומות בהם אישיותי התחילה להתעצב ולהתגבש בשנות חיי הראשונות כילד. מקומות בהם התחלתי את לימודיי בבית ספר,מקומות שבהם גדלתי על רקע החלומות והכמיהות האין סופיות של הקהילה היהודית, שיום אחד נעלה לירושלים ונתאחד עם אחינו היהודים בארץ המובטחת.

היה חשוב לי להזכיר לעצמי שוב, ממקומי כחבר כנסת ישראל, במקום המקורי ביותר, את החלומות והשאיפות, את הקשיים והמשברים, את הפחדים והאומץ, את החוזקות והחולשות שלי ושל הקהילה, לשמור על היהדות, גם בזמנים קשים ובעיתות סכנת חיים מוחשית.

 כאשר ביקרתי בכפר בו גדלתי, ובבית ספר שלמדתי בו לראשונה עד כיתה ג', הסתובבתי ללא הרף בין בקתות בתים מאבן, בוץ וקש, מרחבי טבע מרהיבים, מים זורמים, נוף פסטורלי ומרעי צאן, ולא יכולתי להתנתק מהמחשבה, איפה הייתי היום, אלמלא הוריי ואבות אבותיי לא היו דבקים בחינוך היהודי על ברכי התורה ובהגשמת החלום לעלות ארצה דרך סודן, בתקופת שלטון עויין לכל נפש יהודי המבקש לעלות לישראל, מסע עלייה שגבה מחיר כבד וכואב של קורבנות, פצועים ונעדרים, איפה הייתי היום...?

בעת ביקורי בבית ספר בו התחלתי את לימודיי הראשונים, על אף שהיו בחופשת החורף, פגשתי מספר ילדים ושוחחתי עימם על חייהם וחלומותיהם, וסיפרתי להם את סיפורי. סיפרתי להם על שמעון, הילד שגדל בכפר שלהם והיום מגשים את חלומותיו בעשייה ציבורית. המסר העיקרי בשיחה היה כי למרות כל קשיי החיים, הם יכולים להגיע לרמות הכי גבוהות של הישגים, ובתנאי שלא יפסיקו לחלום. אם יחליטו כי גורלם בידם ויפעלו מתוך הכרה ומודעות זו, אם יאמינו בעצמם, אין ספק שיוכלו להגיע מעלה מעלה. אם אני, שגדל והתחנך באותו מקום שהם נמצאים בו, גם הם יכולים.

כאשר ירדתי לואדי, אל מי המעיין הזורמים המהווים מקור חיים ממנו שאבנו ולקחנו מים לכפר, שם, בין העצים הרבים והיער המכסה את כיפת השמים, נכנסתי למים הטבעיים הזורמים ללא הפסקה, והרגשתי שאני חוזר לילדותי, זהו ה"מאיפה באתי" שלי, וזה בהחלט שם אותי בתוך מחשבה עמוקה של חידוד התודעה העצמית, מהיכן באתי ולאן אני הולך. היכן אני נמצא היום ומה מטרותיי לעתיד.

מסע זה גרם לי להעריך מחדש את מה שיש לי במדינה, עם על כל היתרונות והחסרונות. לדעת כי קיימת האפשרות לכל אזרח להתפתחות ולגשמה עצמית. אני חי במדינה בה ניתנה לי,אמנם במלחמה קשה, בנחישות, בהתמדה ובאמונה עמוקה לשנות ולהתקדם, וזאת תוך שמירה וחוסר התפשרות על הערכים עליהם גדלתי והתחנכתי, בראשם יושרה ואמינות, גם בחברה מודרנית ודורסנית לעיתים.

הקשיים בארץ אמנם לבשו צורה אחרת, אך קיימים, ובגדול. השאיפה להשתלבות מוצלחת של הקהילה בחברה הישראלית עדיין לא מומשה, על אף מאבק בלתי פוסק ועיקש כנגד הפליה וגזענות אשר לצערי, ולצער החברה כולה מתרחשות בתדירות גבוהה. באופן אבסורדי ולא מובן לכאורה, במדינת היהודים, אשר התקבצו אליה מכל קצוות עולם, מדינה אשר נבנתה על חורבות השואה, הגזענות והאנטישמיות, לא הייתה למעשה אמורה להיות בעיית גזענות. נהפוך הוא, מדינת ישראל הייתה אמורה להוות את חוד החנית ומצפן החברה האנושית כולה כנגד שנאת זרים, גזענות והפליה כלפי כל אדם באשר הוא, אדם.

ראיתי באתיופיה את החיים הלא פשוטים, את ההסתפקות במועט, את הכבוד וההערכה למה שיש להם. את החיים הפשוטים והצנועים והחיים בקהילות קטנות בכפרים, תוך כבוד ואהבה הדדית. בלט לי באופן מיוחד הכבוד של הילדים והצעירים להורים ולמבוגרים. נימוס, "והדרתה פני זקן" עדיין בתוקף, צניעות והערבות הקהילתית לחלקים שבתוכה קיימים באופן בולט ומעורר קנאה. אין ספק כי בנושא זה, לנו, המערביים ו"המתקדמים" יש הרבה מה ללמוד ולשפר כחברה. 

אני חוזר ממסע משמעותי זה מחוזק, נמרץ ושלם עם עצמי. מלא באמונה וביכולת להשיג את המטרות והיעדים בעשייתי הציבורית, הן בטווח הקצר והן בטווח הארוך. 

שלכם,

שמעון סולומון

(הטור פורסם באתר ynet)

כתבות נוספות שיעניינו אותך

ממשלת ישראל תתנצלי

ראש האופוזיציה, ח״כ יאיר לפיד: ״לפני שהממשלה הזאת דורשת עוד מאה ימים היא צריכה לבקש סליחה מאזרחי ישראל״.

המשך לקריאה

שמונת הצעדים של ״יש עתיד״ למלחמה בקורונה

קודם כל מקים ממשלה אחרת. 18 שרים. יעילה, חסכונית, ממוקדת מטרה. בלי שר לענייני מים ובלי חליפי. קבינט קורונה של ארבעה שרים: ראש ממשלה, אוצר, בטחון, בריאות. זה נקרא צוות, והדבר הכי חשוב במצבי חירום הוא עבודת צוות. אחר כך הייתי עושה שמונה צעדים:

המשך לקריאה

ראש האופוזיציה, ח״כ יאיר לפיד בנאום סיעה

אנחנו המדינה היחידה בעולם שהגיעה לגל השני מוכנה עוד פחות טוב מהגל הראשון. נתניהו נכשל. ממשלת המנותקים לא מתפקדת.

המשך לקריאה

תגובת יו״ר יש עתיד-תלם להקמת ממשלת נתניהו החמישית

נאשם בפלילים לא יכול למנות מפכ״ל, למנות פרקליט מדינה, למנות יועץ משפטי לממשלה, למנות את השופטים שידונו בעניינו. זו רשימת הדרישות של ביבי. אלה שנכנעו לה הם לא דון קישוט, הם קישוט, מקשטים לביבי את הממשלה. שרים מספר 32, 33, 34 בממשלת הכניעה.

המשך לקריאה

הפגנת הדגלים השחורים בכיכר רבין

נאשם בפלילים לא יכול למנות מפכ״ל, למנות פרקליט מדינה, למנות יועץ משפטי לממשלה, למנות את השופטים שידונו בעניינו. זו רשימת הדרישות של ביבי. אלה שנכנעו לה הם לא דון קישוט, הם קישוט, מקשטים לביבי את הממשלה. שרים מספר 32, 33, 34 בממשלת הכניעה.

המשך לקריאה

הפגנת העצמאים בירושלים

יו״ר יש עתיד-תל״ם, יאיר לפיד: באתי לתמוך הבוקר בהפגנת ארגוני העצמאים מול הכנסת. הם לא שמרו על 2 מטר מרחק, אבל בשביל העצמאים אני מוכן לקחת את הסיכון. הם כועסים, הם צועקים, הם צודקים.

המשך לקריאה

מצא את מטה השטח הקרוב אליך