מכתב משר החינוך שי פירון

ילדים יקרים שלי, בימים האחרונים עלתה לדיון ציבורי סוגיית ההצקות.

אני חושב על כך, מנסה להבין איך זה נוצר שאנחנו 'מתלבשים' על מישהו, מביעים כלפיו רוע, ציניות, 'צחוקים' ועוד. איך המילה 'חרם' הגיע לשיח שלנו, איך זה שאנחנו משתמשים במילה הפסולה הזו בתוך חברת הילדים?!

אני נזכר בשלושת הימים הנוראים הללו. זה היה בכיתה ח', רבנו ריב שגרתי ומשהו היכה אותי. לאחר שפניתי למורה, הוביל המכה ל'חרם'. שלושה ימים נוראיים שבהם חשתי חסר אונים, מבולבל, עצוב. למזלי, מעמדי החזק בחברה הוביל לכך שאחרי שלושה ימים זה נשכח. אבל עד היום אני זוכר את הפנים החתומות של החברים, את ההתעלמות. לא הבנתי מאיפה הגיע הרוע, ההדרה, הקשיחות המדומה.

ילדים יקרים, אתם לא רעים. אתם פשוט לא מיד מבינים שזה יכול להרוס, לפגוע, להשאיר חותם לכל החיים.

ילדים יקרים, כלום, אבל כלום לא צומח מרוע, שום דבר לא נבנה מציניות, ו'לרדת' על מישהו זה מעשה נמוך. בדר''כ הוא נובע מחולשה ומחוסר ביטחון. אהובים שלי, לא תמיד אתם מבינים עד כמה אתם פוגעים גם בעצמכם. כי אי אפשר לבנות את המעמד שלך בחברה על בסיס של רוע והשפלה של האחר.

בואו נבנה יחסים חברתיים אחרים, שיש בהם טוב לב ועזרה. בואו נשמח, יחד. נצחק, יחד. בואו נלמד לקבל כל אחד, גם שונה, אחר, כי גם אני אחר וגם אני רוצה הכרה ואהבה. חשבו על כך.

שלכם בכל לב,

שי פירון שר החינוך