הצטרפו אלינו!

מה לימדה אותנו השואה?

04 אוגוסט 2015 10:30 | יש עתיד

מדינת ישראל הוקמה בעקבות השואה.

אם לא השואה, אם לא השבר הנורא שהתגלה לעולם כשהגיעו כוחות בעלות הברית למחנות הריכוז – לאושוויץ, ולדכאו ולמאונטהאוזן – קשה להאמין שהאומות המיוחדות היו מצביעות על הקמת מדינת ישראל בכ"ט בנובמבר 1947. השאלה היא – וזו השאלה שרודפת אותנו מאז – היא מה למדנו מהשואה? מהו הלקח?


זו שאלה מעַנה, מפני שיצאנו מהשואה, העם היהודי יצא מהשואה, עם לקח כפול. השואה לימדה אותנו שני דברים, שני לקחים:


הלקח הראשון שהיא לימדה אותנו היא שאנחנו חייבים לשרוד. לשרוד בכל מחיר. לשרוד בכוחות עצמנו. לא לסמוך על אף אחד. לא להאמין שמישהו יבוא להציל אותנו, או לשמור עלינו, לא לסמוך על כל הערכים המופלאים שהעולם אוהב לדבר בשמם. אנחנו, בכוחנו, בעזרת צה"ל, צריכים לשמור על העם היהודי מכל מי שרוצה להרוג אותנו. ההישרדות שלנו היא לא רק אינסטינקט קמאי - שאותו אנחנו חולקים עם כל השכנים האחרים בג'ונגל האנושי – אלא במקרה הייחודי שלנו גם צו היסטורי. הרעיון היהודי לא יכול להיכחד. השואה היתה הפעם האחרונה שבה הבחירה לא היתה בידינו והיכולת לשרוד לא היתה בידינו. העוצמה היהודית החדשה, שמתבטאת בהקמת המדינה ובהקמתו של צה"ל, היא לא רק יכולת טכנית, היא מסקנה מתבקשת. אנחנו מוכרחים להיות מסוגלים להגן על עצמנו, כי אף אחד אחר לא יעשה את זה.


הלקח השני שלמדנו, הוא שאנחנו מוכרחים להיות אנשים מוסריים. לא בדיבורים - במעשים, בהחלטות שאנחנו לוקחים ובסיכונים שאנחנו לוקחים. דווקא בצד הגרמני השאלה המוסרית היתה ברורה. האנשים המוסריים היחידים היו אלה שהעזו להתייצב מול המערכת. אנשים כמו אוסקר שינדלר או קרל פלאגה, הקצין הנאצי שהציל יהודים בגטו וילנה. אלא שהדיון המוסרי לא נעצר שם. ויקטור פרנקל, ניצול אושוויץ, כתב על כך שמפלצות ומלאכים היו לא רק בין הרוצחים, אלא גם בין הנרצחים, גם בין האסירים שהיו איתו במחנה ההשמדה. היו שם כאלה אלה שחלקו את פיתם האחרונה, והיו כאלה שגנבו את פיתו האחרונה של הגוסס. אנחנו למדנו בשואה שהמוסריות שלנו נבחנת רק כשזה קשה. שעקרונות נבחנים רק כשיש להם מחיר. על קיר מוזיאון השואה בוושינגטון חקוקים שלושת הדיברים הנוספים שטבע פרנקל: "אל תהיה קורבן, אל תהיה שותף לפשע, אל תעמוד מן הצד."


והבעיה בשני השיעורים האלה – בשני הלקחים האלה – היא שבמקרים רבים בחייה של המדינה אלו הם שני לקחים שסותרים אחד את השני. אם אתה רוצה לשרוד בכל מחיר ועדיין להשאר מוסרי, תצטרך לעשות החלטות קשות במיוחד.  האוייבים שלנו לא מטילים על עצמם שום מגבלות מוסריות. אנחנו חיים בשכונה הגרועה ביותר בעולם. מחבלי דאעש והחמאס הם אנשים מימי הביניים עם נשק של המאה העשרים ואחת. מול האנשים האלה, אם לא תדע להלחם בלי למצמץ – תמות. אם לא תהיה תשמור על אמות מידה מוסריות בעודך נלחם – תהפוך להיות גרוע כמוהם.


המרכז הישראלי השפוי חי את הדילמה הזו כל יום. השוליים הקיצוניים בזים למורכבות הזו, בזים לצורך להיות מוסרי, בזים לנסיון לקיים פה חברה מערבית שומרת חוק. הפתרון שלהם לדאעש ולחמאס, הוא להיות כמו דאעש והחמאס. סוף השבוע הארור שעברנו, שמתחיל בדקירה של שירה בנקי זכרה לברכה במצעד הגאווה, ונמשך בשריפה של התינוק עלי דוואבשה זכרו לברכה בכפר דומא, הוא נצחון של השוליים המטורפים על הרוב הנורמלי. אנחנו לא יכולים לתת לנצחון הזה להמשך.


כי מה שבלט בסוף השבוע הזה באופן מכאיב הוא חוסר האונים של השלטון. חוסר היכולת שלו להתמודד. את זה אנחנו חייבים לשנות. מפני שרק שלטון חזק, רק מנהיגות שאינה בורחת מאחריות, יאפשרו לנו לחיות בחברה שבוחנת את עצמה ללא הרף. שהיא לא אטומה, שיש לה ערכים והיא יודעת לעמוד עליהם. מתוך השלטון אנחנו צריכים להתחיל תהליך של ריפוי, תהליך של החלמה מהשנאה והגזענות, מהפיצול והשסע, מזה שכל אחד אומר, "או שזה יהיה בדרך שלי, או שאני שורף את המועדון."

זה הפתרון היחיד למתחים המובנים של חיינו. הדבר היחיד שמאפשר לכל הדיעות והזרמים חיים משותפים - שלטון שממלא את תפקידו. ריבון נחוש שיודע להתייצב בפני השבטים השונים והרעיונות השונים המרכיבים את החברה הישראלית, ולהגיד להם – "אני מקבל את השונות של כל אחד מכם, כל עוד אתם זוכרים שיש לכולנו אותם זכויות ואותם חובות, וכולם ללא יוצא מן הכלל חייבים לציית לחוקים."

מפני שכל עוד זה לא קורה הציבור הישראלי היצרני – האנשים העובדים, המשרתים בצבא, שמחזיקים את המדינה על גבם  - אתם! – מתחילים לשאול את עצמם שאלות מסוכנות: האם עלי לשלם מיסים אם אני הפרייאר היחיד שעושה זאת? מה עלי לומר לילדי אם יחליטו לחיות במקום אחר? האם אפשר לסמוך על מקבלי ההחלטות בנושאי הבטחון הבוערים?

אומות, גם המצליחות שבהן, צריכות לפעמים להמציא את עצמן מחדש. בספטמבר 1962, נעמד הנשיא ג'ון פ. קנדי על במה באוניברסיטת רייס ביוסטון טקסס, ואמר לקהל: We choose to go to the -  moon "אנחנו בוחרים להגיע לירח." הנאום הזה, האמירה הזו, היתה טעות פוליטית של טירון פוליטי. אף אחד לא הגיע לירח לפניו. כל בעלי הנסיון ידעו שאי אפשר להגיע לירח. היו סביבו - כמו שיש סביבנו – אנשי מקצוע טובים ומנוסים, שכבר עברו דבר או שניים בחיים. כולם אמרו לו שזה לא יילך. הוא סתם יחטוף מהאופוזיציה, יכשילו אותו מתוך הממשל, עדיף שהוא לא יכוון גבוה מדי כי הוא יפול.


אבל קנדי התעקש לכוון גבוה מדי. הוא כיוון לירח. בעצם הוא כיוון אפילו גבוה יותר. הוא כיוון לכך שלאזרחים תהיה תחושת מטרה משותפת והממשל שלו יעסוק בהובלת מהלך לאומי גדול ושאפתני במקום להסתפק בתחזוקה שוטפת.
שבע שנים אחר כך, ניל ארמסטרונג הוריד רגל אנושית ראשונה אל אבק הירח הלבן ואמר, "זהו צעד קטן לאדם, וצעד גדול לאנושות."

אנחנו צריכים להגדיר את הירח שלנו. והירח הישראלי, המטרה הגדולה שאנחנו צריכים לשים מולנו, היא היכולת להתכנס סביב ישראליות אחת. אנחנו בנקודה שבה אנחנו צריכים לבחור, האם אנחנו עומדים מנגד מול התהליך של ההתפצלות של מדינת ישראל לשבטים, או שאנחנו נלחמים על הזהות שלנו כישראלים? הנשיא ריבלין דיבר לא מזמן בכנס הרצליה על ארבעה שבטים, אבל יש פה הרבה יותר. השבט החרדי, השבט המתנחל, השבט של הפריפריה, השבט של השמאלנים שמסרבים להודות שהם שבט, השבט שנסע לברלין ולא רוצה לחזור, השבט הליכודניקי שחוזר הביתה בבוקר הבחירות. הפיצול נראה בלתי נמנע, אבל יש עוד אפשרות: שאנחנו כן מסוגלים לעוד מאמץ בן-גוריוני אחד, כדי להתמודד עם השאלה מהי ישראליות? מה הפארמטרים שלה? מה הערכים שלה? לאן אנחנו הולכים מכאן ביחד?

זה לא שאין בתוכנו קבוצות – יש, ואין בזה שום פגם - אבל יש הבדל בין שבטים לבין קהילות, ואנחנו צריכים לעשות את המעבר החברתי והערכי מתרבות של שבטים לתרבות של קהילות. השבט הוא סגור, הקהילה פתוחה. השבט הוא מתגונן, הקהילה מחבקת. השבט רוצה לכבוש טריטוריות, הקהילה שואפת להפגש במרכז עם הקהילות האחרות. בבית הכנסת של הקהילה כל אחד וכל אחת מוזמנים לעלות לתורה.


כי המרכז הוא לא נקודת האמצע בין הימין לשמאל. המרכז הוא מקומו של השלטון בחברה. המרכז הוא היכולת שלנו להגדיר ערכים משותפים: מהם הערכים האלה? התנ"ך כסיפור הלאומי שלנו, היהדות כתפיסה של זכויות אדם, "התקווה", טוהר הנשק של צה"ל, השיוויון בפני החוק, עליונות המשפט, החינוך כמרכז החברה, "דרך האמצע" של הרמב"ם, יד ושם. זו רשימה פתוחה, כל אחד ואחת מאתנו יכול לתרום לה, אבל רק אם נתחייב לעמוד בתנאי הראשוני: שיש רק רשימה אחת, וכולנו מחוייבים רק לה. לא לרבנים, לא לפוליטיקאים, לא לקבוצות האינטרסים. רשימה אחת ויחידה של זכויות וחובות, שחלה על כולם ומתוכה נובעת עוצמתו של השלטון.


מפני שאם אנחנו רוצים להתמודד ברצינות עם הפיצול והשסע הנורא שגורמת לנו תרבות השבטים, את זה יכולה לעשות רק מדינה שהשלטון המרכזי בה חזק, בטוח בעצמו, ויודע להגיד, "אל חוקַי, אלה משפטַי, ואני יודע לאכוף אותם ואני יודע לעמוד על שלי מול הקבוצות השונות המרכיבות את החברה הישראלית."


כי אם אין ריבון אחד – אמיתי, תקיף, חזק יותר מכל שבט - אין מי שמסוגל לעשות שלום או לנהל מלחמה תקיפה. אם אין ריבון אחד, אין מי שיגדיר זכויות וחובות וגם אין מי שיתמודד עם האלימות הנוראה שראינו בשבוע שעבר. אם אין ריבון אחד, אין מי שיגדיר מהו החוזה הישראלי. זה לא תהליך שמח לחזק את השלטון. זה תהליך כואב ומסובך. כל אחד רוצה שהשלטון יהיה תקיף וחזק כשמדובר באחרים, אבל מתחשב וסובלני ומעלים עין כשמדובר בו. הריבון מכריח אותנו לוותר על משהו מעצמנו לטובת הכלל. הוא יודע לדרוש מאתנו לקבל את סמכותו, ובכך מכריח אותנו להכיר בזה שיש משהו גדול מאתנו.


אנחנו זקוקים להנהגה שיודעת להחליט, שיודעת להתייצב מול אזרחיה ולהגיד להם שהם לא יקבלו את כל מה שהם רוצים, אבל הם כן יקבלו חינוך, והם כן יקבלו בטחון בכל מחיר, והם כן ידאגו שנהיה חלק ממשפחת האומות. ממשלה שלא פוחדת מאזרחיה. שיודעת להוביל מהלכים גדולים, אפילו אם זה לא ימצא חן בעיני חלק מהציבור. המרכז הוא היכולת שלנו להתכנס סביב הישראליות ולזכור שרק אם נשמור עליה, היא תשמור עלינו.  

ואתם צריכים להיות חלק מזה. אתם לא הקהל האילם באולם הקולנוע של חיינו. אתם אנשי רפואה, ודילמות מוסריות הם משהו שאתם מתמודדים איתו כל יום. הדמוקרטיה הישראלית זקוקה להגנתכם מפני האוייב הגרוע ביותר שלה – הציניות, אי האכפתיות, משיכת הכתף האדישה, הציפיה שמישהו אחר יסדר את זה. מול זה אתם צריכים להשמיע קול בכל מקום ובכל הזדמנות שיש לכם.

אין מישהו אחר. אין מבוגר אחראי. אין חדר אחורי שבו מטפלים בכל מה שצריך טיפול - זה אנחנו. כל מי שאכפת לו, כל מי שמבין שכך זה לא יכול להמשך, כל מי שיודע שמגיע לנו יותר ממה שאנחנו מקבלים היום.

החיים הפוליטיים לימדו אותי הרבה, אבל השיעור הגדול ביותר, המשמעותי ביותר, הוא שאנחנו כן יכולים לנצח. פגשתי בשנים האלה לא מעט ציניקנים ומושחתים, אבל הרבה יותר מזה פגשתי אנשים אכפתיים ויצירתיים שמבינים שהגיע הזמן לשינוי. יש בישראל עוצמה ואנרגיות שאין בשום מקום אחר, וגילינו – פעם אחר פעם – שאם אנחנו פונים לצד הטוב שבבני האדם, לצד הערכי והאופטימי והחיובי, אין דבר שהם לא יהיו מוכנים לעשות כדי להפוך את המקום הזה לטוב יותר. מדינת ישראל מתקדמת לרגע ההכרעה שלה. אנחנו יכולים לכתוב את גורלנו. אנחנו צריכים להיענות לאתגר הזה ולבנות מדינה טובה יותר, וגם להיות טובים יותר זה אל זה. בשביל זה אני שם, יחד עם חברי, אני מאמין בכל ליבי שבשביל זה גם אתם תהיו שם.

 

(את הדברים נשא הבוקר יו"ר מפלגת יש עתיד, ח"כ יאיר לפיד, בוועידת ישראל לרפואה 2015 שעסקה בנושא "ניצולי שואה בין חברה לרפואה".)

כתבות נוספות שיעניינו אותך

אושרה טרומית הצעת החוק של ח"כ קארין אלהרר שתגן על נשים מוכות במקלט מפני פיטורין

הצעת החוק מציעה להאריך את התקופה בה לא ניתן לפטר נשים הנמצאות במקלט מתקופה של 90 ימים עד לחצי שנה

המשך לקריאה

יו"ר האופוזיציה לפיד: נעלה ביום רביעי הבא הצעת חוק לפיזור הכנסת

הגיע זמן בחירות: יו"ר יש עתיד - תל"ם, ח"כ יאיר לפיד הודיע היום (שני 23.11) כי יעלה להצבעה ביום רביעי הבא לחוק לפיזור הכנסת.

המשך לקריאה

אושרה הצעת החוק של יש עתיד – תל”ם לקיצוץ 10% בשכר חברי הכנסת

הצעת חוק הקפאת שכר חברי הכנסת (הוראת שעה) של יש עתיד - תל"ם אושרה היום במליאת הכנסת בקריאה ראשונה. יו"ר האופוזיציה לפיד שהגיש את ההצעה: "צריך להוציא את האפשרות של חברי הכנסת לקבוע את שכרם ולהעביר את ההחלטה לועדה חיצונית"

המשך לקריאה

“ראש הממשלה מנותק: יש לבטל את הפטור ממס על תחזוקת ביתו הפרטי”

בחודש יולי 2018, לאחר דיון סוער, אושרה הצעת החוק של ח”כ מיקי זוהר מהליכוד, שנועדה לפטור את ראש הממשלה מתשלום מס על הוצאותיו הפרטיות, בכלל זה ביתו הפרטי בקיסריה. הצעת חוק חדשה של ח”כ מיקי לוי (יש עתיד – תל”ם) מבקשת לבטל את הפטור. משמעות הפטור היא שהציבור משלם לא רק את הוצאותיו הפרטיות של ראש הממשלה באופן ישיר, ישנו גם הפסד עקיף דרך אבדן הכנסות המיסוי לקופת המדינה, משום שעל פי החוק שאושר נתניהו אינו צריך לשלם מס על הוצאותיו הפרטיות. החוק, יש לציין, חל לא רק בזמן כהונתו של רוה”מ, אלא גם 5 שנים לאחר פרישתו מהתפקיד

המשך לקריאה

"הטפסים הרשמיים של המדינה צריכים להכיר במציאות: בישראל יש סוגים שונים של משפחות"

שינויים שחלו בהרכב התא המשפחתי בישראל, לצד הכרת הרשות בזכות האדם לחיי משפחה בהתאם לאמונתו ובחירתו, מחייבים את התאמת הניירת הרשמית שהייתה נהוגה עד כה, ואשר עוצבה על פי מודלים חברתיים - משפחתיים מיושנים, למגוון התאים המשפחתיים הקיימים היום. כך טוען ח"כ יוראי להב הרצנו מ"יש עתיד - תל"ם" שיגיש מחר את הצעת החוק שלו לשינוי הטפסים הרשמיים של המדינה, כך שיכילו את הכינויים הניטראליים "הורה 1" ו"הורה 2" במקום כינויים תלויי מגדר

המשך לקריאה

איפה הכסף? נעזור לך למצוא

אזרחים שזכאים למענק ופיצוי מהמדינה נתקלים בבירוקרטיה מסורבלת ומידע חסר על זכויותיהם.
השבוע פתחנו מרכז פניות עבורכם. מערך מתנדבים עם יועצים פרלמנטרים וחברי כנסת מחכים לפניות ויעשו הכל כדי לסייע לכם לממש את זכויותיכם.
השירות בחינם ובשמחה.

המשך לקריאה

ח"כ יוראי להב הרצנו יוזם תכנית סיוע לסטודנטים

הממשלה הצביעה על סגר שני בלי שתהיה לה שום תוכנית איך לא נגיע לסגר שלישי. הנה התוכנית שלנו:

המשך לקריאה

תכנית 6 הנקודות של יש עתיד תל״ם

הממשלה הצביעה על סגר שני בלי שתהיה לה שום תוכנית איך לא נגיע לסגר שלישי. הנה התוכנית שלנו:

המשך לקריאה

מצא את מטה השטח הקרוב אליך