ח”כ רונן הופמן על רצח רבין: הנוער נותן תקווה

הזיכרונות הקשים מליל 4 בנובמבר 1995 מלווים אותי בכל רגע. כפי שבוודאי קורה לרבים מאיתנו - חבריו ומכריו האישיים של יצחק רבין ז"ל, שעמדו לצידו ברגעיו האחרונים - הזיכרונות הללו מתעצמים לאין שיעור בשבוע שבו מציינים את זכרו של ראש הממשלה המנוח ואת זכר הירצחו, ומאפילים על כל תחושה אחרת. ובכל זאת, כאשר הגעתי לעצרת השנתית בכיכר במוצאי השבת האחרונה, התמלא ליבי דווקא בתחושות של תקווה ושל אופטימיות.

כולנו רוצים להאמין כי ברורה לנו חשיבותו העצומה של הצורך לחנך את ילדינו לזכור את הרצח, לעמוד על משמעויותיו ולהפיק את הלקחים ממנו, על מנת להגן על הערכים הדמוקרטיים הבסיסיים והמרכזיים בחברה שלנו. כולנו רוצים להאמין שב־18 השנים שחלפו מאז הרצח הנורא, וככל שהשנים חולפות, הצורך הזה רק התחזק, התחדד והתבהר. ואולם ראוי לשאול - האם אנחנו אכן מיישמים זאת בחיי היומיום, במשך כל השנה, במערכות החינוך הפורמליות והא־פורמליות בבתי הספר ובתנועות הנוער? 

במבט רחב ומפוכח בשיגרת חיינו מאז הרצח נראה שהמסקנה המתבקשת היא שלא השכלנו לעשות זאת באופן מספק. השיח הציבורי מוסיף להיות מתלהם ואלים ומשקף רוח רעה של חוסר סובלנות כלפי האחר. דוגמאות ברורות ובולטות לכך אפשר לראות לא פעם בוועדות הכנסת ובמליאה, כמו גם בשיח המתנהל בתקשורת ובוודאי ברשתות החברתיות. השיח האלים וחסר הסובלנות הוא עדיין הרווח בישראל, ולעתים קרובות נראה כי לא למדנו דבר, וגם אם למדנו - כבר שכחנו ולא הפנמנו.

דווקא מראה כיכר רבין שהתגלה לעיניי במוצאי השבת - כיכר שוקקת נערות ונערים, לבושים במדי תנועות הנוער ובידיהם הסטיקר עם האמירה המחייבת "לא ניתן לאיש להרים יד על הדמוקרטיה" - עורר בי תקווה. דור שנולד אחרי הרצח, שמבחינתו זוהי כבר היסטוריה רחוקה, אך הגיע בחפץ לב לכיכר הקרויה על שמו של רבין לזכור את פועלו ולהזכיר את מורשתו. בני הנוער הללו עברו פעולות בנושא, סיירו בתערוכה שהוצבה במקום וקיימו מעגלי הידברות בין התנועות השונות.

בשעות שלפני העצרת שוחחתי עם כמה מהם וסיפרתי להם על רבין. האיש, ולא הדמות. על הימים הארוכים שזכיתי לעבוד לצידו, על הסיורים בבתי ספר, באוניברסיטאות ובתנועות הנוער שכה אהב, על הדאגה הכנה והאמיתית שהיתה בליבו לגורל הצעירים - שבהם האמין ולמענם עבד.

העצרת נפתחה בציטוט של לאה רבין ז"ל: "חבל שלא באתם אז, אבל באתם עכשיו" - דברים שנאמרו למחרת הרצח למאות האזרחים שבאו להדליק נרות נשמה. המשך הציטוט גם הוא זכור לי היטב: "זה משמח ומעודד אותי שאתם מכבדים את זכרו".

דווקא היעדרם של המבוגרים בעצרת בלט ועורר בי דאגה. אלו שחוו את טראומת הרצח, אלו שקיבלו את האחריות המוסרית לחנך את הדורות הבאים להבין את המשמעויות העמוקות שלו - דווקא הם לא הגיעו. להם, שמילאו אז את הכיכר ונשבעו שלא ישכחו, אני אומר: תודה שבאתם אז, חבל שלא באתם עכשיו. זה היה מכבד את זכרו.

(המאמר פורסם בישראל היום).