היום המלא הראשון שלנו בכנסת

היום המלא הראשון שלנו בכנסת היה גם היום שבו נאמתי את הנאום הראשון שלי במליאה. במשך שלושה ימים כתבתי ומחקתי ומחקתי וכתבתי, כי מבחינתי זו היתה הזדמנות להסביר מהי "יש עתיד" ואיזה ערכים עומדים מאחורינו. אני יודע שלא מעטים מכם ראו או קראו את הנאום, אבל למקרה שמישהו פיספס, הנה הנאום המלא.

כמה שעות לפני כן היתה לנו גם ישיבת הסיעה הראשונה בכנסת. קיבלנו את החדר שהיה של "קדימה", אבל אני מקווה שהקארמה שלו תשתנה....

בקשתי שעל הקיר תיתלה התמונה הזו:

בישיבה הראשונה הצילום עוד לא היה שם, אבל אני מקווה שבישיבה הבאה הוא כבר יהיה. למה? כי זה אנחנו. גם בן גוריוניסטים, אבל גם אחרים.

וחוץ מזה אני אוהב את זה שבן גוריון, גדול המנהיגים שלנו, ידע גם לא לקחת את עצמו ברצינות.

בישיבת הסיעה החלטנו שנעשה משהו שלא מאוד מקובל בכנסת: נבוא למליאה.בשלושת הישיבות שהתקיימו מאז 19 חברי הכנסת של "יש עתיד" ישבו כמעט כל הזמן באולם והקשיבו לנואמים. למה? כי זה נראה לכולנו מוזר שהמליאה ריקה רוב הזמן. אנחנו מקבלים שכר יפה מאוד כח"כים (אולי אפילו יפה מדי) ולא נראה לי מוגזם לבקש מעצמנו לעשות את העבודה שלנו.

אם מישהו צריך ללכת לוועדה זה בסדר כמובן, אבל אם לא, עלינו לבוא לישיבות. אני מאמין שאם נתמיד בזה כמה חודשים, התקשורת תשים לב וגם חברי הכנסת מהסיעות האחרות ירגישו לא נוח ויבואו יותר. גם זו פוליטיקה חדשה.

אחד הדברים המעניינים בכנסת, הוא שהיא מחייבת אותך למפגש עמוק עם אנשים שחושבים אחרת ממך.

לכולנו תמיד נדמה שאנחנו מבינים את הצד האחר. אנשי ימין נוהגים לטעון שהם "מכירים את הערבים", אנשי שמאל אומרים שהם "מבינים את המתנחלים", לכל חילוני יש סבא-רבא חרדי, לכל חרדי יש בן דוד חילוני.

אלא שזו אינה המציאות. למעשה כולנו חיים במעגלים די סגורים, שבהם רוב האנשים חושבים פחות או יותר כמונו. הנסיון של "יש עתיד", לכנס מפלגה חוצת-גבולות וציבורים, הוכיח לי את זה בעוצמה רבה. לפני שהגענו לכנסת היינו צריכים לעבור דרך ארוכה – ומרתקת – כדי להכיר זה את זה.

בתוך הכנסת התחושה הזו מתעצמת. אני קופץ לחדרו של אחמד טיבי ואנחנו משוחחים על בעיית האבטלה של המורים במגזר הערבי, ואני מגלה כמה יש לי עוד ללמוד על זה. בדרך למליאה אני מתבדח עם סגן שר החינוך מוזס מיהדות-התורה, שבירך אותי בשם הכנסת אחרי הנאום הראשון שלי (ולא הצליח להתאפק, ואמר מעל הבמה שכל החרדים יילכו לכלא כדי שלא להתגייס) ואז מתיישב במליאה ומקשיב לנאומו של משה פייגלין, ומגלה שמעבר לדיעותיו הקיצוניות הוא מתכתב (מבלי להזכיר זאת) עם "האדון והעבד" של הפילוסוף הגרמני הגל ועם תיאוריית "האב הקדמון" של אידר כדי ליצור אוואנגרד ימני משלו.

בתוך כל זה היה רגע אחד נפלא במיוחד:

רות קלדרון עלתה לנאום את נאום הבכורה שלה. רות, שהיא ד"ר לתלמוד ומקימת בית המדרש "עלמא" בחרה להפוך את הנאום לשיעור קצר בתלמוד, כולל זה שהיא קראה את העמוד הנבחר בארמית שוטפת. רצה הגורל, ובאותו רגע כיהן כיו"ר כנסת ח"כ יצחק ועקנין מש"ס. היה קשה לא להתגלגל מצחוק בזמן שעקבתי אחרי הבעות פניו המתחלפות. מצד אחד, הוא אמור היה למחוא כפיים, הנה, החלום מתגשם, דוכן הנואמים הופך לדוכן בית המדרש ופרשנות קולחת ורעננה של התלמוד מרעידה את הנפשות. מצד שני, מי שעושה את כל זה היא אשה, חילונית, ונוסף לכל מתברר שהיא גם מבינה את התחום טוב ממנו בהרבה... היה ברור שהוא אומר לעצמו רק דבר אחד, "פואד, פואד, מה עשית לי? דווקא עכשיו החלטת לבקש ממני להחליף אותך?"

ומה לגבי המו"מ הקואליציוני?

הוא ממשיך להתנהל בעיקר בעתונים.