הטור האחרון

19 אוקטובר 2012 10:55 | יאיר לפיד

הטור האחרון של יאיר לפיד

זהו הטור האחרון שלי.

כתבתי את המשפט הקודם לפני למעלה משעתיים ומאז אני בוהה בו. לפני עשרים דקות התחלתי פתאום לבכות (לא "דמעות עלו בעיני" לא "לחלוחית", לבכות ממש, במשפחת לפיד הגברים הם אלה שבוכים בעוד הנשים מסתכלות עליהם בחוסר סבלנות). 

 

גאי טלז, ממציא הניו-ג'ורנליזם, כתב מתישהו בשנות השישים כתבה מופתית על אלדן וויטמן, איש קטן וממושקף שהיה אחראי למדור ההספדים של הניו יורק טיימס. הוא ציטט שם את ההספד של וויטמן על המשורר ט.ס. אליוט, שהתחיל בשורת הסיום של הפואמה "האנשים החלולים": 

"זוהי הדרך בה יסתיים העולם, לא בפיצוץ אלא ביבבה חרישית."

הכתבה של טלז היתה טקסט מעניין על אדם משעמם, מפני שאנחנו מרותקים לרעיון שדברים נגמרים. רגע הם שם, קבועים וניצחיים כמו רכס הרים, רגע אחר כך שמש סגולה שוקעת מעליהם והם נעלמים.

הלכתי לעשות קפה במטבחון הזעיר הצמוד לחדר העבודה שלי, חזרתי, ושוב הסתכלתי על משפט הפתיחה של הטור הזה, אולי בתקווה שהוא ייעלם. 

טלז לימד אותי, ושני דורות של עתונאים בכל רחבי תבל, שכתיבה גדולה עוסקת בפרטים הקטנים. כמו למשל: איך נראה אדם שכותב את הטור האחרון שלו? 

הוא לובש ג'ינס ליווי'ס דגם 504, מידה 34 כי עדיף לא ללבוש משהו שלוחץ עליך ברגע כזה, חולצת טריקו אפורה בהירה, נעליים שחורות של "טימברלנד", מידה 44 עם מדרס אורטופדי, על השולחן מונח שעון היד שלו ושתי טבעות נישואין, אחת שלו ואחת של אביו, שהוצרה במיוחד כדי להתאים לאצבע שלו. לפני שהוא התיישב לכתוב הוא התגלח והתיז על עצמו אפטר-שייב. זהו נוהל קבוע אצלו, מפני שהוא רוחש כבוד למקצועו. הוא שומע פלייליסט שהכין לפני כמה חודשים הכולל בעיקר בלדות רוק ישנות. הוא שותה את האספרסו שלו במהירות, בעודו רותח, שכן הוא מכור לאספרסו ושותה לפחות 12 כוסות ביום. הוא כותב לאט, בוחן כל מילה, מנסה למשוך את הרגע הזה ככל האפשר. 

 

בינואר השנה, כשהודעתי על כניסתי לפוליטיקה, הפסקתי במקביל לעבוד בטלוויזיה. היתה לי קריירה טלוויזיונית ארוכה ופוריה, והיה לי קשה להיפרד מהאנשים הטובים איתם עבדתי, אבל לא הפריע לי במיוחד לרדת מהמסך והוא לא חסר לי מאז אפילו לרגע. הטלוויזיה היתה משהו שעשיתי. כתיבת הטור הזה לעומת זאת, היא מה שאני. הכתיבה היא הדרך בה הגדרתי את עצמי לעצמי במשך כל חיי הבוגרים, ואין לי שום מושג איך זה להיות אדם שאינו כותב טור. אכתוב כמובן בלוג באתר המפלגה ואני מניח שמדי פעם יזמינו ממני מאמרי-אורח, אבל זה לא יהיה אותו דבר. 

אין לי תלונות חלילה. החיים הפוליטיים הם מלהיבים ומרתקים, וממלאים אותי בתחושה רבת-עוצמה של ייעוד, אבל אני מודה שזו הפעם הראשונה שאני פוחד ממשהו. אני פוחד מהשבוע הבא. מהחלל הריק. מהרגע שבו אבין שכבר איני כותב טור.

אני מקווה שזה לא נשמע דרמטי מדי, אבל לא נורא אכפת לי אם כן. 

כי העתונות היתה מרכז חיי ביותר ממובן אחד: אני נשוי לכותבת טורים מוכשרת להפליא, ודור שלישי לעתונות משני הצדדים. סב אחד שלי היה עורך של שבועון יהודי ביוגוסלביה, סב שני היה הכתב הראשון של "ידיעות אחרונות" ב-1939. אבא שלי היה עתונאי במשך 48 שנה והוא הכיר את אמא שלי בארכיון העתון. אני התחלתי לכתוב בעתונות לפני יותר משלושים שנה.

 

הקריירה שלי החלה ב-1982, ככתב צבאי ב"במחנה" שכיסה את מלחמת לבנון הראשונה. גם אחרי כל השנים האלה אני עדיין חולם פעם בחודשיים בערך על ה-4 לנובמבר 1983, היום בו הייתי העתונאי הראשון שהגיע למפקדת צה"ל בצור, רבע שעה אחרי שמכונית תופת הרגה 60 בני אדם, מהם 28 לוחמי צה"ל. היות ובמקרה הייתי לא רחוק משם הקדמתי את כוחות ההצלה ומצאתי את עצמי עומד לבד בגיא-הריגה של חלקי גופות ודם. זה היה היום שבו למדתי שמילים אינן יכולות או צריכות לתאר כל דבר. 

בפברואר 1985, יומיים אחרי שהשתחררתי מהצבא התחלתי לעבוד ב"מעריב". יומיים אחר כך נסעתי לבית סוקולוב והוצאתי את תעודת העתונאי הראשונה שלי. בדרך הביתה הראיתי אותה לנהג האוטובוס. לא שהוא התעניין במיוחד, אבל פשוט הייתי חייב להראות אותה למישהו כדי שלא אתפוצץ מרוב אושר. אני מסתכל היום על עתונאים בני עשרים-ומשהו והם נראים לי רעבים, זועמים, לעתים קרובות חסרי-אשליות. מאושרים הם לא. 

עשיתי ב"מעריב" שורה של תפקידים, ככתב ובעיקר כעורך, תחת חסותו המגוננת של יעקב ארז, עורך העתון דאז. ב-1992 קיבלתי את הטור האישי הראשון שלי, עמוד אחרי חברי יהונתן גפן. עשר שנים מאוחר יותר עברתי ל"ידיעות אחרונות". 

בעשרים ומשהו השנים שחלפו מאז פרסמתי את הטור הראשון החמצתי רק שני טורים. פעם אחת כשהתחתנתי, פעם שניה כשנולד ליאור, בני האמצעי. באותו לילה, אחרי שליהיא נרדמה בחדר ההתאוששות, נסעתי הביתה. השעה היתה חמש בבוקר ומתחת לגשר המוביל לכביש 4, סמוך לבית החולים בילינסון, עמדה ניידת משטרה בודדה. עצרתי לידה, יצאתי מהאוטו וניגשתי לשוטרים. אחד מהם זיהה אותי, ועיניו התרחבו בהפתעה. "כרגע נולד לי בן," אמרתי לו, "אני יכול להודיע על זה בקשר?"

הם הציצו אחד בשני במבוכה, והושיטו לי את המכשיר. "לכל הניידות", אמרתי, "כאן יאיר לפיד, לפני שעה נולד לי בן."

לרגע היתה שתיקה ואז המכשיר התעורר. "כאן ניידת 46," אמר קול גברי, "מזל טוב." ואחרי עוד דקה, "כאן ניידת 18, מברוק, בנים תחילה סימן לבנות." ואז עוד אחת, ועוד אחת, קולות זרים, חמים, שבקעו מן החשיכה מפני שלידה של תינוק היא תמיד דבר משמח. עמדתי שם מחייך, וידעתי שאכתוב על זה בשבוע הבא טור.

 

מה זה אומר עלי? איך אני צריך להתייחס לעובדה שכל חוויה שעברתי בעשרים השנים האחרונות סווגה אצלי מיד כ"מתאימה לטור" או "לא חשובה במיוחד"?

כי מלבד שתי הפעמים שהחמצתי, הייתי פועל מסור אצלכם במפעל: לא ביקשתי ולא רציתי חופשות, לא הייתי צריך שיחזיקו לי את היד, לא בילבלתי את המוח על יסורי האמן שלי, הטקסט תמיד הוגש בזמן, תמיד מודפס, הפסיקים והנקודות במקומות הנכונים, תמיד בעברית תקנית. 

אפילו ביום של פרידה חגיגית לא צריך כמובן להגזים עם ההתפעלות-העצמית. לעבוד כפועל ייצור בעיירת פיתוח זה קשה הרבה יותר מלכתוב הגיגים בצל המזגן, ואפילו בתוך מקצוע העתונות כל כתב רווחה במקומונים או צלם פפראצי שחיכה ב-40 מעלות בצל עד שאיזה סלבריטי סוג ג' יסיים להתאפר עבד קשה יותר ממני.

 

כל מה שאני מנסה לומר הוא שיש בי, גם אחרי כל השנים האלה, את מה שכינה מורי ורבי אדם ברוך, "גאוות בעל המלאכה". אני שולט בטכניקה של ההדגשה הכפולה, בשימוש בשם-תואר אחרי הנקודה, במקצב שיוצר סימן הנקודה-ופסיק, במטונימיה (עקרון הייצוג) ובאינקלוזיו (הטקסט המעגלי). אני יודע שהמינגווי יצר את הדיאלוג המודרני כשתי שיחות נפרדות שבהן לשאלות אין תשובות, וטום וולף הפך את האסוציאציה הפרטית לצורת תיאור לגיטימית. אני זוכר שקישון לימד אותנו שכל המשפחות דומות וזה מה שמצחיק בהן, שיהונתן הכניס – תעלול שביצע כמעט בכוחות עצמו – את המוסיקה והחריזה לתוך המשפט העתונאי, ושדן בן אמוץ הראה לכולם אך מערבבים שפה גבוהה עם שפה נמוכה. אני יודע לכתוב בדיוק 850 מילה גם בלי להיעזר ב"סופר המילים" של ה"וורד", ואני מוכן ללכת בכל יום בשבוע ראש-בראש עם "תיקון השגיאות האוטומטי" כי אמא לפיד התעקשה לגדל ילדים שיודעים לאיית.

 

אם אתם לא מאמינים לי, תאמינו לחייליו האלמוניים והמופלאים של הטור הזה - ליאורה כוחלני, המגיהה, שרון סגל, העורך, וגדי בלום, עורך המוסף – שיכולים להעיד עלי בבית דין של דפוס ודיו שזה היה, לאורך כל שנותיו, אחד העמודים הכי פשוטים לעריכה בעתונות העברית. רוב הפעמים כל מה שצריך היה הוא ללחוץ על הכפתור "הדפס". 

ואחרי כל זה, זה לא היה הליך טכני. הטור שאני קובר כאן היום האמין בהגינות, בעבודה על כל מילה, בכבוד לקורא, בכך שמותר לשים פסיק לפני ו' החיבור, ובצורך לגעת בליבם ובמוחם של בני האדם. הטכניקה עוזרת כמובן, אבל המילים הן קודם כל המתנה שנתן לנו אלוהים כדי שנוכל לחשוב. אז כתבתי את מה שחשבתי, את מה שהאמנתי בו, את מה שהצחיק אותי, את מה שהכעיס אותי. הטור הזה היה, מיומו הראשון, חף מכל ציניות. טקסטים כמו "ההחמצה", "אני ציוני", "להיות ישראלי" או "שלום כיתה א'" הפכו לחלק מהמדף הישראלי מפני שאני, אבוי, באמת ציוני, ובאמת ישראלי, ובאמת בכיתי (כן, שוב) גם בחצר בית הספר, גם בבקו"ם וגם בלידות. 

 אחד הדברים המעניינים – והטובים - שקרו לעתונות בעודי מתבונן בה מבפנים, היא העובדה שרוב הציניקנים מתו הרבה לפני. היתה פה פעם תקופה של עתונות מרושעת וחסרת גבולות, בעיקר במקומונים, אבל אז קמנו בוקר אחד וגילינו שכל אלה שאורי אבנרי כינה "הברקודות" נעלמו כלא היו. זה לא קרה מפני שהתקשורת גידלה לפתע לב, אלא מפני שהקוראים הצביעו ברגליים. הם פשוט לא רצו את הרישעות הזו אצלם בבית. רגע לפני שאני הופך מאחד הנאשמים לעד-מומחה, יש לי עצה אחת בלבד לכל כותב טור צעיר שחולם איך יבצע יום אחד השתלטות עויינת על העמוד שהתפנה היום בתחילת המוסף: ותר על הציניות, היא נשק זול והקוראים שלך אינם מעריכים קיצורי דרך. 

ואם כבר מדברים על דרכים ארוכות, אני רוצה להזכיר לכם עוד סיבה לכך שאתם כאן עכשיו: מפני שבכל שלושים השנים שלי בעתונות, כמעט מהיום הראשון, היה לי את יזהר כהן, אחד המאיירים המוכשרים ביותר בכדור-הארץ כולו. במשך רוב הזמן חלקתי אותו עם עתונים כמו הניו יורק טיימס, ל'אקספרס הצרפתי והדיילי-טלגרף הבריטי, שגם הם זיהו את ניצוץ הגאונות שלו, אבל ההצלחה שלו בעולם לא שינתה את המחוייבות שלו למדור. גם יזהר, כמוני, הגדיר את עצמו דרך העמוד המשותף שלנו. העובדה שגזלתי אותו ממנו היום היא מעשה של אי-צדק כלפיו וכלפיכם.

האם אני מתחרט על משהו?

כמעט על כל מילה.

מדוע? מפני שאני כותב לאט, ובקושי, ולעולם איני מרוצה באמת מהתוצאה.

יכול להיות שזה יפתיע אתכם. אנשים תמיד אומרים לי, "אז תכתוב משהו, לך זה הרי בא בקלות." מעולם לא הכחשתי, כי חלק מכתיבה טובה הוא לדאוג לכך שכתמי הזיעה לא ייראו על הדף, אבל האמת היא שזה לא נכון. אני כותב לאט ומשכתב לאט עוד יותר, ואז אני כותב שוב ושוב. התוצאה, אם זה מעניין מישהו, אף פעם לא מניחה באמת את דעתי, אבל היות שבעלי מלאכה ותיקים לעולם אינם מאחרים בהגשה, אני שולח את הטקסט הלא-גמור ומקווה שאיש לא ישים לב לכך שיכולתי לכתוב אותו טוב יותר.

אני מניח שאלו גם שורות הסיום שלי: אילו הייתי צריך להתחיל הכל מההתחלה הייתי עושה הכל בדיוק אותו דבר, אבל הייתי כותב את זה טוב יותר.

היו שלום, נתראה במקומות אחרים, ותודה שקראתם.

 

כתבות נוספות שיעניינו אותך

לפיד וגנץ הציגו את התכנית הכלכלית של כחול לבן


במסגרת מסיבת עיתונאים שערכו המועמד לראשות הממשלה מטעם כחול לבן, בני גנץ, ושותפו הבכיר, יאיר לפיד חשפו את עיקרי התוכנית הכלכלית- חברתית של כחול לבן תוך התמקדות בשלושה נושאים מרכזיים: הבריאות, החינוך והתחבורה.

גנץ: "אנחנו לא מביאים הכרזת גדולות אלא תוכניות משמעותיות שנוכל לקדם כך שנתוני המאקרו לא יעמדו לבד, אלא קודם כל טובת האזרח".

לפיד: "הממשלה בראשות נתניהו לא רואה את האזרחים ממטר.סדר העדיפויות של נתניהו הוא נתניהו. סדר העדיפויות שלנו יהיה אזרח ישראל. אנחנו נוביל לשינוי, ובעיקר נעבוד קשה בשבילכם". 

המשך לקריאה

מנהיגי כחול לבן סיירו בשדרות ובעוטף עזה


ראשי רשימת כחול לבן, בני גנץ, יאיר לפיד, משה בוגי יעלון וגבי אשכנזי, סיירו בשדרות וביישובי עוטף עזה.
בני גנץ: "כאשר נרכיב את הממשלה נשנה את המדיניות הנרפית הזאת ונפעיל מדיניות מאוד קשוחה ונחושה. אנחנו דורשים את השקט ולא מוכנים בשום פנים ואופן להתפשר על ביטחון התושבים".
יאיר לפיד: "הרתעה משיגים בכוח ורק בכוח. הקבינט שבו שלושתנו ישבנו השיג כך הרתעה לשלוש וחצי שנים - את ההרתעה הזו אנחנו נחזיר". 

המשך לקריאה

מנהיגי כחול לבן ערכו סיור בצפון


מנהיגי רשימת "כחול-לבן", בני גנץ, יאיר לפיד, גבי אשכנזי ומשה (בוגי) יעלון, ערכו סיור בצפון בו נפגשו עם חקלאים, ראשי הרשויות ולאחר מכן ביקרו בתצפית על סוריה.

יו"ר המפלגה, בני גנץ: "נמצאים לפניכם שלושה רמטכ"לים ושר לשעבר עם ניסיון מדיני - 117 שנות ניסיון ביטחוני. אנחנו נדע לטפל בכל איום בכל אחת מהזירות ככל שיידרש. נבנה קבינט מאוזן, אחראי ותקיף".

ח"כ לפיד: "חלק מהעובדה שאנחנו פה זה כדי להזכיר לעולם כולו שאנחנו את רמת הגולן לא נחזיר לעולם. לישראל יש ריבונות על רמת הגולן, ותמיד תהיה ריבונות על רמת הגולן". 

המשך לקריאה

ח"כ לפיד על האיחוד עם בני גנץ: "אנחנו בוחרים אחד בשני ובאזרחי ישראל"

מנהיגי רשימת "כחול-לבן", בני גנץ, יאיר לפיד, גבי אשכנזי ומשה (בוגי) יעלון, ערכו מסיבת עיתונאים מיוחדת בעקבות האיחוד ביניהם.

בני גנץ: "זה ערב מכונן בתולדות ישראל. את תמונת האחדות שאתם רואים על הבמה, לא ראינו בארץ עשרות שנים".

ח"כ לפיד: "יש פה הזדמנות היסטורית לשנות את כל סדר העדיפויות במדינה, ולשנות את הדרך שבה אנחנו מתייחסים אחד לשני. להזכיר לכולנו שאנחנו משפחה". 

המשך לקריאה

יש עתיד התאחדה עם מפלגת חוסן לישראל


מתוך אחריות לאומית, החליטו בני גנץ, יאיר לפיד ובוגי יעלון על הקמת רשימה מאוחדת אשר תהווה את מפלגת השלטון החדשה של ישראל.


מפלגת השלטון החדשה תעמיד נבחרת מנהיגים בטחונית וחברתית חדשה שתבטיח את בטחון המדינה, ותחבר מחדש את חלקי העם ואת החברה הישראלית המשוסעת.

המשך לקריאה

יש עתיד הציגה את רשימתה לכנסת ה-21


יו"ר מפלגת 'יש עתיד', ח"כ יאיר לפיד, הציג את רשימת 30 המועמדים של 'יש עתיד' לכנסת ה-21. 

במהלך האירוע נשא יו"ר המפלגה נאום מיוחד והתייחס לנבחרת השלטונית של יש עתיד הכוללת: שרים וסגני שרים , ראשי ערים, אלופים ואלופה בצה"ל אנשי ביטחון ומשטרה, אנשי חינוך ורוח, אנשי הקהילה הגאה, קולות הצעירים ועוד.

לפיד התייחס לרשימה שהציג ואמר: "ככה נראית אלטרנטיבה שלטונית. ככה נראית נבחרת שלטונית, זו הרשימה הכי טובה בארץ מלבד הליכוד, אנחנו המפלגה היחידה שיודעת מה זה לנהל מדינה".

 

המשך לקריאה

עידן רול הצטרף ליש עתיד


יו"ר יש עתיד, יאיר לפיד, הכריז  על הצטרפותו של עו"ד עידן רול, כנציג הקהילה הגאה ברשימת 'יש עתיד'.

באירוע שהתקיים בפאב בתל אביב נכחו ח"כ יעל גרמן, מקימת התא הגאה של יש עתיד זהורית שורק ואנשי יש עתיד. רול, ראש המטה הגאה של מפלגת יש עתיד, עו"ד בהייטק, בן זוג של הראל ואב טרי לארי.
רול: "הבחירות הקרובות הן הבחירות על הדברים הכי בסיסים לקיומנו: ביטחון אישי, האפשרות להקים משפחה, לאהוב בחופשיות ופשוט לחיות את חיינו כפי שאנו בוחרים, כאזרחים שווים במדינת ישראל"

המשך לקריאה

ח"כ לפיד סייר בעפולה

במהלך הביקור הגיע יו"ר מפלגת "יש עתיד", ח"כ יאיר לפיד, לביקור בבית הוריה של האלופה (במיל') אורנה ברביבאי, שנולדה וגדלה בעפולה.

לאחר מכן נפגש לפיד עם פעילים מהמטה, בראשותה של נגה שרון, ושוחח עמם על המירוץ לראשות הממשלה.

 

המשך לקריאה

ח"כ לפיד לסיירות השטח של יש עתיד: "העוצמה שיש לכל ה'יש עתידניקים' יהיו הדבר שמנהל את מדינת ישראל"


כחלק מההערכות האינטנסיבית לבחירות נפגש יו"ר מפלגת 'יש עתיד',  ח"כ יאיר לפיד, עם ראשי סיירות השטח של מפלגת 'יש עתיד'.

לפיד אמר לפעילי השטח: "אין עוד מפלגה שמסוגלת לתת פייט לליכוד. את הידע, את התשתית שעבדנו עליה ב 4 השנים האחרונות אין לאף אחד. זו עוצמה שיש רק ל'יש עתיד'. עכשיו.לכו לעבוד. גאה בכם".

המשך לקריאה

יש עתיד נוטעים ביטחון בעוטף עזה


יו"ר מפלגת 'יש עתיד', יאיר לפיד, חברי הכנסת, פעילים ומשפחותיהם קיימו זו השנה הרביעית ברציפות את האירוע השנתי והמסורתי בעוטף עזה,בקיבוץ נחל עוז, והשנה בסימן נטיעת ביטחון לתושבי עוטף עזה.

ח"כ לפיד אמר: "באנו הנה היום כדי לעמוד מול סג'עייה ולהגיד להם: יכול להיות שהצלחתם להרתיע את הממשלה, אתם לא תצליחו להרתיע את עם ישראל. אנחנו פה לתמיד, נוטעים, מצמיחים וגודלים". 

המשך לקריאה

מצא את מטה השטח הקרוב אליך