ד”ר עדי קול: מדינת ישראל זקוקה לשינוי מהותי

השינוי אפשרי. הוא דורש אמונה, וכוח רצון, וגם עבודה קשה, אבל הוא אפשרי.

שלום לכם,

בימים האחרונים, מאז נפוצו השמועות על החלטתי להצטרף ליאיר לפיד ולמפלגת "יש עתיד" ולהתמודד בבחירות לכנסת, רבים סביבי הרימו גבה. השאלה החוזרת ונשנית היתה "למה את צריכה את זה? למה פוליטיקה?"

הרי הצלחת בעמל רב, להגשים את חזונך ולפתוח את שערי האוניברסיטאות בישראל, בפני מי שהמדינה כבר מזמן וויתרה עליהם. הענקת לאלפים רבים, הזדמנות לשוב ולראות את הפוטנציאל הטמון בהם ואת הכוחות האדירים שלהם, ולראשונה בחייהם לטעת בהם תקווה. למה את רוצה להתלכלך?

ובכן, אני רוצה לענות להם היום שלא להתלכלך אני רוצה, אלא לנקות.

אני לא יכולה ולא רוצה לעמוד מהצד ולראות איך המדינה שלי, הבית שלי, הופכת שסועה, מקוטבת, צינית ומיואשת. מדינה שנבחרי הציבור שלה הם מושא ללעג וקלס, שמערכת השלטון שלה מייצגת שחיתות ומשוא פנים ומתאפיינת בבירוקרטיה, סיאוב, ואפליה. אני רוצה לחיות במדינה שבה הבחירה של שתי נשים צעירות, כמו קרין וכמוני, להקדיש את חיינו לשינוי ותיקון, תהייה הבחירה המובנת מאליה. בחירה שאינה דורשת הסברים או הצדקות.

בשנים האחרונות, במסגרת עבודתי, אני מסתובבת ברחבי ישראל: ברחובות, בשכונות, במקלטים, במוסדות, במרכזים שיקומיים, בלשכות הרווחה ובבתי סוהר, ופוגשת מצוקה. מצוקה אמיתית – כלכלית, אך לא רק. המצוקה הקשה ביותר בעיני היא המצוקה האישית, התחושה הפנימית של הייאוש והתסכול, חוסר האונים וחוסר השייכות.

אני פוגשת עולים חדשים וותיקים, קשישים וצעירים, נשים נפגעות אלימות ואסירים בשיקום, נערות במצוקה ונוער בסיכון. אני רואה, שומעת ומרגישה את הכאב שלהם.

המשותף לכולם בעיני, מעבר לתנאי החיים הקשים, הוא המבט בעיניים – מבט המייצג את תחושה העמוקה שעבורם, אין הווה אבל גם אין עתיד.

התקשורת מדברת הרבה, בעיקר בתקופה האחרונה, על ה"עניים העובדים". מציגה נתונים על הכנסות והוצאות של משקי בית, ומדברת על אותם "פערים" שהולכים וגדלים. אבל מאחורי המונחים המקצועיים האלה, ישנם אנשים -  כ- 50% מהשכירים בישראל -  פנים, שמות, סיפורים, מחשבות וחלומות  שלא התגשמו.

קרין ואני פוגשות את אותם אנשים ביום יום. אנחנו מלוות אותם וחיות את סיפוריהם. עבורנו הן אינם מספרים. אחת מהן היא עליזה. תלמידה בתוכנית אוניברסיטה בעם. אם חד הורית ל 3 בנות, העובדת בשלוש עבודות, במשק בית, בטיפול בקשישים, ובמטבח במעון של ויצ"ו.

המשכורת שלה לא מספיקה כדי לשלם חשבונות, ובטח לא את השיעורים הפרטיים שהיתה רוצה לתת לבנות שלה. היא לא ראתה סרט כבר שנים, ולא קנתה לעצמה בגד חדש, והיא קמה בבוקר עם אותו כאב גב שאיתו הלכה לישון. היא לא יודעת, וגם לא רוצה לדעת מה יהיה מחר.

בשבילה, ובשביל רבים אחרים, שהכרתי ופגשתי והם חדרו לליבי, אני יוצאת לדרך הזאת.

בשיחותינו הרבות שלנו, אני חוזרת ואומרת לעליזה שהשינוי אפשרי. הוא דורש אמונה, וכוח רצון, וגם עבודה קשה, אבל הוא אפשרי. הבטחתי לה שאני אעשה כל שביכולתי כדי להוביל אותו וכדי שהיא ובנותיה יוכלו ללמוד, להתחנך, להתפתח ולהגשים את עצמן.

עבור אלפים רבים הצלחתי להגשים את החלק הראשון של החזון הזה. להחזירם לספסל הלימודים.

אני נמצאת כאן היום כדי להשלימו באופן מלא ועבור כולם. אני מבטיחה, ואני מתכוונת לקיים.

והעבודה היא רבה. מערכת החינוך בישראל בגדה באחד מתפקידיה המרכזיים – צמצום הפערים ואי השוויון. היא מתנערת מתפקידה להעניק חינוך ציבורי נגיש, זמין, תואם והולם לכל ילד בישראל, ובכך גם מתעלמת מהקשר הישיר בין חינוך לרווחה, בין השכלה לעוני, בין לימודים לפרנסה, ובין בורות לאבטלה.

את החזון שלי לחברה הישראלית, חברה המחויבת לשוויון הזדמנויות' ומאמינה בכוחו של האדם ויכולתו להתגבר על כל מכשול,– מצאתי אצל יאיר לפיד ובמפלגת "יש עתיד". מצאתי שם בית ומצאתי חבורה של אנשים כמוני, כמו יאיר וקרין ורבים אחרים, עם ברק בעיניים, מוטיבציה גדולה, פתרונות יצירתיים ואמונה. איתם אני רוצה לפעול, ויחד, אני בטוחה שנוכל להביא את שינוי אמיתי למדינת ישראל.

בשביל זה ורק בשביל זה, אני כאן! 

עדי קול