דברי שר האוצר לפיד בטקס האשכבה לזכר גיל עד שער בטלמון

קוברים היום ילד.

לקבור ילד זה מעשה לא טבעי, הורים אינם אמורים לצעוד בלוויות ילדיהם, סבים וסבתות אינם אמורים להזיל דמעה על קבר נכדיהם. זה אמור היה להיות להיפך. כשאנחנו קוברים מבוגרים על מותם אנחנו בוכים על החיים שהיו להם, על הזיכרונות שנותרו מאחוריהם. כשאנחנו קוברים ילד אנחנו בוכים על החיים שלא יהיו להם. אנחנו קוברים היום חתונה, אנחנו קוברים את צווחת החיים הראשונה של תינוק, אנחנו קוברים היום שולחן שבת שלם שלא יבוא כבר לעולם. ולפיכך בואו נזכור בכל רגע שאנחנו קוברים היום ילד.

אנחנו קוברים היום ילד שיכול היה להיות של כל אחד מאיתנו, ולפיכך הוא אכן של כל אחד מאיתנו. אנחנו לא קוברים מתנחל, אנחנו לא קוברים חייל בקרב הבלתי נגמר על הארץ הזו. זו לא הלוויה של חלק אחד בעם, לא קבוצה אחת קורעת קריעה ואנחנו זקוקים אחד לשני ביום הזה. אנחנו זקוקים אחד לשני. לא לכעס אנחנו זקוקים, לא לפיצול נוסף בינינו, לא לתחרות מי מביע זעם קדוש יותר או שנאה טהורה יותר. הזעם אינו קדוש. השנאה אינה יכולה להיות טהורה. אני מבין כל מי שזועק לנקם, איך אפשר לא להבין כשגם אני מרגיש כך. כשכל אחד מאיתנו מרגיש כך.

אבל ביום הזה, בלוויה הזו, מול המשפחה הזו אנחנו זקוקים לאהבה. אנחנו זקוקים לשפה משותפת. אנחנו צריכים למצוא מחדש את השבילים זה אל זה. אם אנחנו רוצים להעניש את אויבנו, אין להם עונש יותר גדול מכך שהם מסתכלים עלינו ורואים שאין שום דבר שיכול להפריד בינינו. אם אנחנו רוצים לנקום ברוצחים, ואנחנו נמצא אותם ונעניש אותם, הנקמה האמיתית היא היכולת לגשר על הפערים בינינו ולחבק אחד את השני למרות כל פגמינו והויכוחים בינינו. אם אנחנו רוצים לקדש את זכרו של גלעד עלינו לבחור מה אנחנו מקדשים את האיבה לאחר או את האהבה זה לזה. את מה שמפריד או את מה שמחבר. את החשדנות או את האמון בינינו.

ילדים לא כותבים צוואות אז אנחנו צריכים לכתוב ביחד את הצוואה של גלעד. אם מרשה לי המשפחה ומרשה לי הקהל הייתי מציע שנתחיל את הצוואה הזו במילותיו של הארי הקדוש:

'הריני מקבל עלי מצוות אעשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב את כל אחד מבני ישראל כנפשי וכמאודי'.

יהי זכרו של גלעד ברוך.