הצטרפו אלינו!

בשש (עם) אחרי המלחמה

25 נובמבר 2012 17:00 | עדי קול

במשך שבוע ימים היינו כולנו מחוברים לערוצי הטלוויזיה. שמענו ניתוחים ופרשנויות לצד קריאות מלחמה ונבואות זעם. צפינו בפוליטיקאים ובגנרלים, בחוקרי המלחמות ובמנתחי השלום, במסבירים ובמלעיזים, וכמובן בעימות המתבקש בין המילואימניק היושב עם האצבע על ההדק, לזה שרק רוצה לחזור הביתה בשלום. רובם ככולם הביעו תמיכה מבוקרת או ביקורת תומכת, או איך שלא קוראים למשפט שמתחיל ב"היציאה למבצע היתה מוצדקת" וממשיך ב"אבל...".

למדנו גם להכיר מקרוב את הכתבים הצבאיים, כתבי השטח ו"נציגנו בדרום הארץ". פיתחנו דאגה כנה לשעות השינה של רמי שני ואלמוג בוקר, וקיווינו ש"קברניטי הערוץ" ישכילו לזהות את התסמונת הפוסט טראומטית ממנה סובל אור הלר. ובעיקר, הודות לרוני דניאל, למדנו שלל מילים נרדפות למילה "כתישה".

ולמרות שעייפנו (אנחנו הצופים, אבל גם הם, הכתבים, אנשי ההפקה, והמרואיינים עצמם שנשחקו עד דק), אנחנו כנראה נמשיך גם בימים הקרובים לראות את אותם פרצופים, ולשמוע את אותם קולות. הם ימשיכו לדבר על "המצב", אבל יתכוונו לדבר על הבחירות. הם ידברו כביכול "עלינו" אבל בעצם יחשבו על עצמם.

ובכן, רגע לפני שהכל חוזר לקדמותו, ובהפוגה ההכרחית לצורך ניקוי יבש של חליפות מאובקות, אני רוצה להציע ליין-אפ אחר. רשימת אורחים במקום רשימת דוברים, פנים ושמות במקום "סיפורים".

אני רוצה לבקש מעודד בן עמי, רפי רשף, יונית ותמר, להציג את הפסיפס האנושי שממנו מורכבת ה"מלחמה" שלנו. המלחמה היומיומית הקשה מנשוא שהופכת בלתי נסבלת בעיתות משבר. הרגעים, התחושות, המחשבות, שהתקשורת יכולה, צריכה ואפילו חייבת להאיר.

אני רוצה שהם יזמינו לאולפן את רחל, את לילך ואילן ואת ארתור. האנשים שאף אחד לא רואה:

א.      רחל אמזלג היא אמא לחמשה ילדים וסבתא לארבעה מנתיבות. בתה הבכורה, לימור, היא בת 30, גרושה ואמא לשלושה. השניה, אורלי, בת 28 ורווקה. קובי, השלישי, בן 25, נשוי לגלית ואב לילד. ובני הזקונים, רוני וירון, הם תאומים בני 23. ארבעה מתוך חמשת ילדיה גרים בבית, וכן שלושת ילדיה של לימור. בעלה חולה סכרת, שאף פעם לא הצליח להישאר מאוזן ולפני כשלוש שנים נאלצו לכרות את רגלו. הוא אינו עובד ומקבל קצבת נכות מביטוח לאומי. רחל עצמה עובדת כבר כמעט 20 שנה במפעלי ים המלח. היא יוצאת לעבודה כל יום ב-4:40 בבוקר בהסעה וחוזרת ב-17:15. בדרך מהתחנה היא עוצרת בשוק וקונה מהפירות והירקות של סוף היום שמחירם כבר ירד. פעם בשבוע, ביום חמישי, היא עוצרת אצל שמעון הקצב ומבקשת חתיכות עוף למרק (החתיכות הזולות), שמהן היא תכין מעדן לארוחת השבת. שתי הבנות של רחל לא עובדות. הן אחראיות על עבודות הבית ומטפלות בילדים. הבנים מתים לעוף מפה. הם עובדים בעבודות מזדמנות כדי לחסוך כסף ולברוח מנתיבות. אולי לבאר שבע. עם 7000 ₪ בחודש, רחל מחזיקה ששה מבוגרים ושלושה ילדים. בעשר אצבעות.

ביום רביעי בחמש אחר הצהרים, כשנודע באמצעי התקשורת על חיסולו של ג'עברי, היתה רחל בדרך הביתה לנתיבות. מיד התקשרה לילדים וביקשה שיגיעו הביתה. מהתאומים היא ביקשה שיעברו במכולת ויקנו מצרכים. שירשמו. משה יבין. היא מיהרה הביתה להרגיע את הקטנים ולהכין לכולם את התיק שאותו יקחו איתם למקלט השכונתי כשיתחילו האזעקות. הבית שלהם ישן ולא ממוגן והם לא יוכלו להישאר בו אם המצב יתדרדר.

בשעה תשע נשמעה האזעקה הראשונה. כל משפחת אמזלג מיהרה בריצה אל המקלט. התאומים סחבו את אביהם על הידיים ורצו. כשהגיעו למקלט כבר כמעט ולא נשאר להם מקום לשבת. מזל השכנה קמה ופינתה את מקומה לבעל קטוע הרגל. רחל נזכרה שלא הספיקה להכין סנדוויצ’ים.

מאז ולמשך שבוע ימים, חייה של רחל אמזלג התנהלו בין הבית למקלט. בבית היא כיבסה, בישלה, ניקתה, החליפה חיתולים והפרידה בין הנכדים שבחרו להעביר את הזמן בריבים קולניים ומכות. לימור בתה חלתה בדלקת גרון וכשלא הצליחה לזחול מהמיטה אל המקלט שבקצה הרחוב סחבו אחיה על הגב גם אותה. אורלי נכנסה לדיכאון והתאומים ישבו על הספה ועישנו נרגילה ימים שלמים. אם בימים רגילים רחל מרגישה שהיא מחזיקה את כולם על כתפיה, אז על אחת כמה וכמה במלחמה. היא נישקה, ליטפה וניחמה, וגם כעסה, צעקה וקיללה. כמה עוד היא יכולה?

ואם הבית הרגיש כמו סיר לחץ, הרי שזה עוד כלום לעומת התחושות במקלט. למשפחת לוזן התפוצצה רקטת גראד בחצר והבית כולו הפוך. ברכה שושן חטפה התקף לב, ואף אחד בשכונה לא ישן או אכל מספיק כל השבוע. אמנם הגיעו תרומות של אוכל ומשחקים למקלטים אבל כמה זמן אפשר לאכול במבה. אין פירות וירקות כי השוק סגור. בעצם הכל סגור. וגם אין זמן להעמיד אפילו סיר עם אורז.

רחל מחכה שהכל ייגמר. הטלוויזיה שלהם לא עובדת ולרדיו אין לה סבלנות. היא רק רוצה לחזור לעבודה. יותר קל לעמוד על הרגליים במפעל 10 שעות ביום מאשר לטפל במשפחה שלה. היא גם צריכה את הכסף. בלי שעות נוספות המשכורת שלה לא תספיק לשלם חשבונות, והרי השהייה בבית תקפיץ את חשבון החשמל, המים והטלפון. המלחמה הזו תעלה לה ביוקר.                         

ב.      לילך ואילן מאשקלון נשואים כבר שלוש שנים. הם התחתנו מאוחר יחסית, כאשר שניהם היו בני 27. אמא של לילך כבר חשבה שאף אחד לא ייקח את הבת שלה. היא נסעה לצפת להשתטח על קברו של האר"י הקדוש והקפידה ללכת לבית הכנסת. החבר'ה של אילן אמרו לו שהוא גבר על שלא נכנע ללחץ. מאחורי גבו הם ריחמו עליו שאין לו מי שיבשל לו ארוחת ערב. הם הכירו במשחק כדורסל של עירוני אשקלון. אילן אוהד שרוף ולילך קיבלה כרטיסים מהעבודה ולקחה את אחיההקטן. תוך ארבעה חודשים התחתנו. אילן עובד באבטחה ולילך פקידת קבלה במשרד תיווך. הם קנו דירה קטנה באשקלון. ליד אמא של לילך. זו שכונה ישנה ומבוגרת אבל רק שם יכלו להרשות לעצמם. המשכנתא "שותה" להם את המשכורת ואילן עושה משמרות כפולות וכל סוף שבוע. לילך נשארת רוב הזמן לבד והיא משתגעת. לאחרונה חשבו שאולי עדיף להם להשכיר את הדירה ולעבור לגור אצל ההורים של לילך כדי לחסוך כסף. אילן חושב שזה טירוף. אף אחד מהחברים שלו לא היה רוצה לגור עם אמא של אשתו.

מאז החתונה הם מנסים להכנס להריון. בהתחלה טבעי. כמעט שנתיים ספרו ימים, קנו ערכות ביוץ והתפללו. לפני שנה אמרו לה החברות שהיא כבר לא ילדה. עוד מעט בת 30. שתלך להיבדק. הם עברו את כל הבדיקות בהצלחה, ועדיין, לא הצליחו. ההורים שוב התחילו להילחץ ואמא שלה חזרה להשתטח. אחרי כמה סבבים של הזרעות, החליטו לנסות הפרייה מלאכותית. ביום שני ה-12.11 בשש בערב קבעו תור לרופא בכללית כדי להתחיל. הם כתבו את ההוראות, ושיננו את ההנחיות: פעם ביום זריקה, וכל יומיים לבוא בשבע בבוקר לעשות בדיקת דם ואולטרא סאונד למעקב זקיקים. בדרך הביתה עצרו בבית המרקחת. 600 ₪ ל-6 ימים. אחרי הנחה. איך הם יעמדו בזה? למה גם להביא ילדים לעולם צריך להיות יקר ומסובך? הכל מסובך פה. 

ביום שלישי אילן הגיע הביתה מהעבודה בשבע ויחד הם ניגשו להזריק בפעם הראשונה. הם סיכמו שאמנם לילך מקבלת את הזריקות אבל זה יהיה פרויקט של שניהם. הזריקה כאבה אבל לא נורא. אם זה מה שהיא צריכה לסבול כדי שיהיו לה ילדים היא מוכנה. למחרת, יום רביעי ה-14.12, יום 2 לטיפול, בזמן שלילך ואילן דיברו בטלפון מהעבודה וקבעו מתי יפגשו בבית ויזריקו את הזריקה היומית, נודע כי מבצע עמוד ענן יצא לדרך ואשקלון כולה נכנסה לכוננות.

ביום חמישי בבוקר, עדיין שקט, לילך מיהרה לקופת החולים לעבור את הבדיקות הדרושות. היא פגשה שם עשרות נשים במצבה ולרגע חשה הקלה. רק לרגע משום שכולן היו מודאגות ומוטרדות. אם יתחילו מטחי יריות ואנשים יתבקשו להישאר בבתים, איך הן יוכלו לבצע את המעקב? ולאחר מכן מי יבצע להן את השאיבה? נדרשת הרדמה מלאה ואשפוז קצר ובברזילאי אין מספיק חדרים מוגנים. וההחזרות? מי יעשה אותן? ואיפה? לילך עוד לא הבינה על מה מדובר אבל היא נלחצה. היא החלה לדמיין את עצמה רצה עם מזרק ביד לחדר המוגן, נפגעת מרקטה בדרך לקופת חולים או שהאזעקה מתחילה בעודה מורדמת על שולחן הניתוח וכולם עוזבים אותה ורצים לתפוס מחסה.

בדרכה חזרה לעבודה נשמעה האזעקה הראשונה. היא היתה באוטובוס. כולם מיהרו לצאת ולשכב על הרצפה מאחורי גדר הבטון של הבניין הסמוך. מישהו צעק שהכי חשוב שיהיו מוגנים מדרום. לעולם הזה אני רוצה להביא תינוק? היא חשבה לעצמה.

ג.       ארתור הוא בן 16.5. במקור הוא מכרמיאל אבל עכשיו לומד בפנימייה בבאר שבע. הוא הגיע לשם בספטמבר בצו של שופט, אחרי שברח מכל מסגרת אחרת אליה הגיע מאז שאמא שלו עזבה את הארץ והשאירה אותו ואת אחיו מאחור. בלי לומר מילה. זו הפנימייה החמישית שלו והוא בטוח שגם מפה הוא יצליח לברוח.

דווקא לא רע לו. יש לו מדריך שמבין עניין ומדבר בגובה העיניים וגם לא מכריחים אותו ללכת לבית הספר. המנהלת של הפנימייה אמרה לו שהיא יודעת שכבר שנים הוא לא ישב בכיתה והיא גם לא תדרוש את זה ממנו. היא אמרה שבהתחלה הוא ילמד בפנימייה עם חונך ואחר כך נראה. היא גם שאלה אותו מה הוא אוהב והוא אמר שכלום והיא ענתה שזו תהיה המשימה שלהם ביחד. למצוא משהו שהוא יאהב. אף פעם, אף אחד לא שאל אותו את השאלה הזו ובטח לא הבטיח לחפש תשובה ביחד. אבל הרבה אנשים כבר הבטיחו לו דברים. גם אמא שלו. ואף אחד לא קיים. אז בינתיים הוא כאן אבל הוא יכול ללכת בכל רגע.

בימי רביעי אחרי הצהרים יש בפנימייה חוג כדורגל. ארתור הוא שוער. לא בגלל שלא בוחרים אותו לאף קבוצה אלא בגלל שהוא שוער מעולה. יש לו אינסטינקטים של שועל והוא עוצר כל כדור. בכדורגל הוא נהנה והחבר'ה בפנימייה נותנים לו כבוד.

ביום רביעי, בדיוק בסוף האימון כשכבר התחילו לחלק לקבוצות ולהתחיל לשחק, הגיעו המדריכים וביקשו מכולם לחזור לחדרים, להתקלח ולהגיע למועדון. ארתור לא הסכים. הם אמרו לו שהמצב בעזה מתחמם ושצריך להיות בקרבת מרחבים מוגנים. הוא ענה שזה לא מעניין אותו ובכלל לא אכפת לו למות, הוא רוצה לשחק כדורגל. אחד מהם שם עליו יד וארתור ניער אותו בבעיטה. שני מדריכים קפצו עליו והחזיקו אותו כמו שהיו מחזיקים אותו כשהתפרע בפנימייה הקודמת ממנה ברח. הם גררו אותו לחדרים בזמן שהוא משתולל ומקלל. מישהו ליווה אותו למקלחת ואחר כך למועדון.

בשעה שמונה היתה אזעקה ראשונה. כל הילדים בפנימייה רצו למרחב המוגן. ארתור אחריהם. זו היתה האזעקה הראשונה שלו ופתאום הוא הרגיש לא שייך. הוא לא באמת מכיר עדיין אף אחד בפנימייה. הוא לא יודע איפה אח שלו. לא מבין למה הוא נתקע במקום הזה ובכלל מה הוא עושה בארץ הזו. הוא בכלל לא יהודי. באותו ערב היו עוד שלוש אזעקות. באמצע הלילה עוד שלוש וגם בבוקר.

בשמונה בבוקר נכנסה מנהלת הפנימייה ואמרה שמי שיש לו לאן לנסוע יכול לחזור הביתה. היא אמרה שזה ייקח זמן ובמילא יום חמישי ומחר אמורים לצאת לשבת. היא ביקשה מהילדים לסדר את התיקים ואמרה שרכב של הפנימייה יסיע אותם לתחנה המרכזית ויוודא שיעלו על אוטובוס או רכבת. ארתור ידע שאין לו לאן ללכת.       

מבצע עמוד ענן היה מבצע צבאי. מוצלח יותר או פחות – ימים יגידו. אבל המבחן האמיתי שלנו כחברה עוד לא נגמר. עלינו למצוא את הדרך לטפל בכל אותן מצוקות וחולאים שפושים בחברה שלנו. לא רק שהם אינם נעלמים במלחמה, אלא שהם מחריפים. רחל וארתור זקוקים לנו היום יותר מתמיד, אז בואו לא נעבור הלאה. בואו לא נפסיק לדבר על המבצע. אבל נדבר על מה שהוא עשה להם ועל איך אנחנו יכולים לעזור להם. להקל עליהם. בואו לא נשכח אותם. גם כשהתותחים רועמים ובעיקר כשהם נדמו.

כתבות נוספות שיעניינו אותך

אושרה טרומית הצעת החוק של ח"כ קארין אלהרר שתגן על נשים מוכות במקלט מפני פיטורין

הצעת החוק מציעה להאריך את התקופה בה לא ניתן לפטר נשים הנמצאות במקלט מתקופה של 90 ימים עד לחצי שנה

המשך לקריאה

יו"ר האופוזיציה לפיד: נעלה ביום רביעי הבא הצעת חוק לפיזור הכנסת

הגיע זמן בחירות: יו"ר יש עתיד - תל"ם, ח"כ יאיר לפיד הודיע היום (שני 23.11) כי יעלה להצבעה ביום רביעי הבא לחוק לפיזור הכנסת.

המשך לקריאה

אושרה הצעת החוק של יש עתיד – תל”ם לקיצוץ 10% בשכר חברי הכנסת

הצעת חוק הקפאת שכר חברי הכנסת (הוראת שעה) של יש עתיד - תל"ם אושרה היום במליאת הכנסת בקריאה ראשונה. יו"ר האופוזיציה לפיד שהגיש את ההצעה: "צריך להוציא את האפשרות של חברי הכנסת לקבוע את שכרם ולהעביר את ההחלטה לועדה חיצונית"

המשך לקריאה

“ראש הממשלה מנותק: יש לבטל את הפטור ממס על תחזוקת ביתו הפרטי”

בחודש יולי 2018, לאחר דיון סוער, אושרה הצעת החוק של ח”כ מיקי זוהר מהליכוד, שנועדה לפטור את ראש הממשלה מתשלום מס על הוצאותיו הפרטיות, בכלל זה ביתו הפרטי בקיסריה. הצעת חוק חדשה של ח”כ מיקי לוי (יש עתיד – תל”ם) מבקשת לבטל את הפטור. משמעות הפטור היא שהציבור משלם לא רק את הוצאותיו הפרטיות של ראש הממשלה באופן ישיר, ישנו גם הפסד עקיף דרך אבדן הכנסות המיסוי לקופת המדינה, משום שעל פי החוק שאושר נתניהו אינו צריך לשלם מס על הוצאותיו הפרטיות. החוק, יש לציין, חל לא רק בזמן כהונתו של רוה”מ, אלא גם 5 שנים לאחר פרישתו מהתפקיד

המשך לקריאה

"הטפסים הרשמיים של המדינה צריכים להכיר במציאות: בישראל יש סוגים שונים של משפחות"

שינויים שחלו בהרכב התא המשפחתי בישראל, לצד הכרת הרשות בזכות האדם לחיי משפחה בהתאם לאמונתו ובחירתו, מחייבים את התאמת הניירת הרשמית שהייתה נהוגה עד כה, ואשר עוצבה על פי מודלים חברתיים - משפחתיים מיושנים, למגוון התאים המשפחתיים הקיימים היום. כך טוען ח"כ יוראי להב הרצנו מ"יש עתיד - תל"ם" שיגיש מחר את הצעת החוק שלו לשינוי הטפסים הרשמיים של המדינה, כך שיכילו את הכינויים הניטראליים "הורה 1" ו"הורה 2" במקום כינויים תלויי מגדר

המשך לקריאה

איפה הכסף? נעזור לך למצוא

אזרחים שזכאים למענק ופיצוי מהמדינה נתקלים בבירוקרטיה מסורבלת ומידע חסר על זכויותיהם.
השבוע פתחנו מרכז פניות עבורכם. מערך מתנדבים עם יועצים פרלמנטרים וחברי כנסת מחכים לפניות ויעשו הכל כדי לסייע לכם לממש את זכויותיכם.
השירות בחינם ובשמחה.

המשך לקריאה

ח"כ יוראי להב הרצנו יוזם תכנית סיוע לסטודנטים

הממשלה הצביעה על סגר שני בלי שתהיה לה שום תוכנית איך לא נגיע לסגר שלישי. הנה התוכנית שלנו:

המשך לקריאה

תכנית 6 הנקודות של יש עתיד תל״ם

הממשלה הצביעה על סגר שני בלי שתהיה לה שום תוכנית איך לא נגיע לסגר שלישי. הנה התוכנית שלנו:

המשך לקריאה

מצא את מטה השטח הקרוב אליך

תגיות