אלימות נגד נשים

קארין אלהרר על אלימות נגד נשים

השבוע, מציינים ברחבי העולם את יום המאבק בנשים מוכות. נשמע כמו כותרת מרשימה, או עוד מאבק לרשימה, אבל כשמסתכלים על הנתונים פנימה, הרי שמדובר בכ- 200,000 נשים בישראל (בלבד) שסובלות מאלימות ובלמעלה מחצי מליון ילדים בישראל שחיים בפחד שמא ירביצו לאמא.

אלו נתונים מבהילים. במיוחד הם מפחידים כאשר מגיעים להכרה ולהבנה שאין פרופיל ברור לאישה המוכה. היא יכולה להיות אשת קריירה מצליחה המתגוררת במיטב השכונות בערי המרכז או עקרת בית ללא השכלה המתגוררת באחד מיישובי הפרפירייה. כולן פגיעות, כולן חשופות. זו לא קלישאה. זה באמת יכול לקרות לכל אחת מאיתנו.

מעבר לנזק המיידי שנגרם לאישה כתוצאה מתוקפנותו ואלימותו של הבעל, פעמים היא נדרשת להתמודד עם דילמה קשה ומכבידה: מה יהיה עם ילדיה שגילם מבוגר מארבע עשרה שנים?

המקלטים אינם ערוכים לקבל נשים עם ילדים מעל לגיל ארבע עשרה, שכן הם אינם מסוגלים לתת להם מענים לימודיים, רגשיים ונפשיים. על כן, נשים הסובלות מאלימות נותרות עם שתי ברירות מעשיות: האחת, להותיר את הילדים עם האב התוקפני, אשר חלילה יכול גם לתקוף אותם. השניה, להמשיך ולשהות עם כל המשפחה בבית המגורים ולהמשיך ולהיות חשופות לתוקפנות.העדר מסוגלותם של המקלטים למתן המענים הוא כמו הרבה מאוד בעיות קשות ובוערות, קשור במימון שחסר. כן, זה לא סוד, בסופו של דבר הכל מסתכם בכסף. כסף וסדר עדיפויות איך לחלק אותו.

אין כל ספק שמדינה שמעוניינת באמת ובתמים להיאבק באלימות כנגד נשים, לא יכולה להרשות לעצמה שלא להעביר תקציבים הולמים ליישום ומימוש המאבק. המדינה לא יכולה גם להמשיך ולהעמיד את אותן נשים בפני הדילמה האכזרית במצב בו יש להן ילדים מעל גיל 14, שהרי, בואו נודה על האמת, ממש לא משנה מה אותן נשים תבחרנה, זו החלטה בה הן מפסידות. הישארות בחיק המשפחה משמעותה המשך מצב שבו האישה ממשיכה להיות חשופה לאלימות. עזיבה, מאידך, כמוה כהפקרת הילדים לידי זעמו של אביהם.

אם מדינת ישראל חורטת על דגלה את המאבק באלימות כנגד נשים באמת ובתמים, עליה להבין כי מאבק שכזה המאפשר לנשים לצאת ממעגל האלימות, יעלה כסף. כסף שעשוי לחסוך בחיי אדם ולמנוע את הרצח הבא במשפחה. האם זו לא החברה שנרצה לחיות בה? כזו שמוקירה את חייהן של נשים ומכבדת את זכותן להיפרד ממעגל קשה של אלימות. אין ספק שזו החברה שאני שואפת לחיות בה כי מגיע לנו.